בדיוק סיימתי לקרוא את ספרה הראשון של <mark>מעין איתן</mark> (הוצאת "רסלינג") ואני מרגיש כאילו מישהו הוציא לי את הלב מהמקום, בעט בו, זרק אותו מהקומה השביעית – והחזיר אותו בחזרה. אין לי דרך אחרת לתאר זאת. אין לי דרך אחרת להסביר לכם אפילו עד כמה הספר הזה מטלטל, שורף, כואב, אותנטי.

פשוט לכו לקרוא.

אתחיל בדבר הראשון שאני חייב להתוודות לגביו: בתור אדם שכותב, וכותב די הרבה – אני מקנא. הרבה זמן לא נתקלתי בכישרון

בכתיבה מינימליסטית חכמה ואפילו גאונית , מביאה לנו <mark>מעין איתן</mark> את ספרה החכם המותח המרגש והסוחף ואפילו שובר הלב : צעקה .
בכתיבה בגוף ראשון חדה , ישירה , חודרת ונוקבת , שילוב של אוטוביוגרפיה ודמיון מספרת את סיפורה של סופרת צעירה בשנות ה30
המנהלת חיי בדידות ואהבה לאחר הצלחת כתיבת ספרה הראשון . היא מתאהבת בגבר בן 55 אותו היא מכנה X , ונכנסת ממנו להיריון .
דמותה לאורך כל הספר נמצאת בסתירות ובאי