לפניי שאני אביע את דעתי על הספר אני רוצה לדבר שנייה על מוניקה.
כשראיתי את השם "<mark>מוניקה ג'יימס</mark>" על כריכת הספר ידעתי שהוא מוכר לי אבל לא יכולתי להשים את האצבע על מאיפה.
ואכן אני יכולה לגלות לכם שזהו לא הספר הראשון שלה שאני קוראת ולכן אני קצת מאוכזבת מעצמי שלא עליתי על של מי סגנון הכתב הזה שייך כי התשובה זעקה מוניקה ואני הייתי חרשת לה.
עכשיו שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי שום בעיה עם הכתיבה של מוני

רומן רומנטי נוטף דבש ניגר משולב בסיפור בלשי, והתוצאה לא רעה.
זה סיפור על בחורה שאיבדה את זיכרונה בתאונה. כולם יודעים מי היא, אבל היא לא זוכרת כלום, וצריכה לסמוך על מה שאחרים מספרים לה. הבעיה מתחילה כשהיא מבינה שיש גם כאלה שמשקרים לה, והיא לא יודעת למי להאמין.
אלפרד היצ'קוק, במאי ספרי המתח, אמר פעם: שהמקום הכי מסוכן ומפחיד להיות בו - זה הבית שלך. הספר הזה מתאר כמה סיבות.
זהו, בעיקר. מתאים למי

בתחילה ממש לא התחברתי. גיבור אבוד, ללא כיוון.
הדמויות מסביב לא הוסיפו עניין. החלטתי לתת שני כוכבים ולנטוש.
בסימניה הספר קיבל ביקורת מפרגנת וטובה אז החלטתי לתת לו עוד הזדמנות.
ובהחלט התבגר, קיבל כיוון, עניין, טבול בהומור ורגישות.

גיבור הספר, דיקסון, מכור. לסקס. והוא גם פסיכיאטר מוערך המטפל במכורים.
כשהוא בחייו האומללים, הוא מוצא את מדיסון, אישה צעירה, שנונה ותמימה.
לאט ובתהליך לא פשוט הוא

"העניין בחיים ובאהבה הוא לא לחכות לשוך הסערה... העניין הוא ללמוד לרקוד בגשם." (עמוד 180 בטאבלט)
וואוו, איך מתחילים לסכם את הספר הנפלא הזה?
הספר הזה הוא מסוג הספרים שנשארים איתך הרבה אחרי תום הקריאה בהם. כאלו שמשחררים ממך אנחה רמה בסוף הקריאה. כאלו שאתה ממשיך לדפדף ובודק שזהו באמת העמוד האחרון.
מכור לחטוא הוא רומן רומנטי אירוטי, אך הוא כל כך הרבה מעבר לכך. יש בו סקס, ולא מעט, אך התחושה היא שה