ככה! בדיוק ככה אני אוהבת את הדמויות בספרים שאני קוראת. שהן כל כולן מתפקעות מרוב חיות, וההרגשה היא - שעוד רגע קט, והנה הן יוצאות מבין דפי הספר.
יש משהו טריקי בשם הספר ובמבנה שלו. קודם השם: מרחב מוגן - צמד מילים שמיד נקשר לממ"ד, מקלט. אלו מילים שמתארות זמנים של מבצב לא שקט והצורך במקום שיהווה מרחב מוגן שיעטוף בתחושת בטחון. אלא שהפעם (וזו כמובן רק התפיסה שלי) נראה לי שהמרחב המוגן מכוון הפעם למרחב ה

את <mark>עדי</mark> אני מכירה מהספר לימונדה ומהבנתי שהיא עורכת ספרי ילדים בידיעות ספרים. הספר הזה הוא שונה משאר הספרים שלה(בהכרח שרוב הספרים שקראתי הם ספרי ילדים ספר על סיפורים קצרים וכולם בערך נמצאים באותו מקום באותה תקופה, ברחוב שלומציון המלכה בתל-אביב בתקופת מלחמה. אנחנו פוגשים פסיפס של אנשים טובים ומיוחדים, חברים אחד של השני, עולים אמריקאים יהודים לעומת חייל צה''ל שהוא דתי לשעבר, הדמויות היו מאוד מעניינות

ספר שמציג פסיפס דמויות שרובן מאכלסות בניין אחד ברחוב שלומציון המלכה בצפון תל אביב. רוב הקטעים מתרחשים בראשית שנות ה-2000, חלק מוקדם יותר (במהלך שנות התשעים) וחלק בעשור השני של שנות האלפיים. לאורך רוב הספר הקטעים קצרים והקריאה קולחת. עוברים מדמות לדמות, וגם כאשר יש דמות פחות מעניינת ממשיכים מהר הלאה לדמות הבאה. הרבע האחרון של הספר כתוב מפיה של דמות אחת. לדעתי זהו החלק הטוב ביותר בספר, וחבל שלא היה