באדם הולך מתגלה השחקן, במאי ומפיק אייל גפן כמספר סיפורים מלידה, משורר רחוב שכתיבתו מזכירה בכנותה את זו של צ´רלס בוקובסקי. בכל בוקר מתעורר גפן כבר בחמש, ויוצא "לרגל" אחרי החיים. יופיים ופשטותם מתגלים היטב בשורותיו הצלולות, הכתובות בצניעות ובהומור של מי שיודע היטב שהוא רק עוד אדם הולך. מרבית הסיפורים - שירים מציגים פורטרטים של אנשים. חלקם מפורסמים - דודו טופז, אדם ברוך, שמוליק קראוס, עמוס קינן, ועוד וחלקם אנשים מהרחוב - חסרי-בית, אנשים קשי-יום, סוחרים קטנים ועוד. ייחודו של הספר ביחס האחיד למפורסמים ולאנשים "פשוטים" - כולם רק בני-אדם בדרמה אנושית. וכולם עטופים באהבה, כי כפי שכותב גפן - "כשאתה אוהב אתה בעל-הבית" והאהבה לחיים מלווה בהתבוננות, בגילויים שונים של צער, מבלי להסיט מבט ולפחד מהכאב. בספר ישנה גם ביקורת: כנגד אגרסיביות ישראלית, נגד אמנים מיופייפים, נגד דתיים שמבזים בהתנהלותם את האל, ועוד. אבל היא תמיד מסתיימת במעין מוסר-השכל קטן, משכל חכם על החיים. זהו ספר של אדם שאינו פוחד לאהוב, לשנוא ולהרגיש מכל הלב, ויודע לספר על-כך בסיפורים - שירים מדוייקים....

אחרי חמישים שנה, הבנתי שהחיים, זה עכשיו, שבמקום שמבקשים סליחה תמיד יימצא מישהו לסלוח, שלעשות טוב עולה פחות מלעשות רע, שהשמנה זה עניין של גנים, של תאים, הכל טעים... שספר הסיבות הוא הספר הכי עבה בעולם, שאשתי צודקת - שום דבר לא מובן מאליו, שצריך כוח להגיד את האמת אבל צריך הרבה יותר כוח לשמוע אותה, שאנשים שחושבים שאי - אפשר בלעדיהם הם האנשים הכי מסוכנים בעולם, שלהקשיב קרוב למה שמרגישים זה תמיד קצר יותר, שמעל לכל רופא המוח הוא יצרן המחלות ויצרן התרופות הגדול ביותר שיש, שעל כל יום שעושים טעות בא עוד יום לתקן אותה, שאני מרשה לעצמי לאבד את הסבלנות בתנאי שאמצא אותה אחרי רגע... שכואב לגלות ששינאה זה דבר יצירתי מאוד, שאני נשבע שמי שלא נישק את פריז בגשם לא טעם טעמה של נשיקה אמיתית. אייל גפן נולד ב - 1950 בקיבוץ יגור. שחק, במאי, מפיק, תסריטאי, צייר. בעלים של חברה להפקת סרטי פרסומת ותיקה. שיחק בתאטרון חיפה, בקאמרי, בבית ליסין. שיחק בעשרות סרטים ובתכניות טלוויזיה. הוביל כשחקן קמפיינים: טוטו, זוגלובק, ביטוח ישיר, איטונג, פרמטון. ניהל מערכות בחירות: מר"צ, עבודה, מרכז. נשוי לאורית, אב לדניאל....

בן 60 נסעתי לפריז לקלף מעלי קליפות שהצטברו. באתי לפריז מכונס כמו משורר מודחק שרובצת לו בגרון הרבה מליחות. ישבתי בבית קפה במונמרטר לחגוג עם עצמי את סוף החצי הראשון של החיים. פתחתי את המחשב ודיברתי בלי סוף... ברחובות פריז הייתי הכי קרוב שהייתי לעצמי בכל ימי חיי. קרבה לא מטופלת ולא מעושה, קרבה שלא באה בדרישות ולא טוענת שום טענות. נכנסתי למין גן עדן שאין בו רכושנות. סדר היום התל־אביבי כמעט נמחק מספר דברי הימים שלי. ההליכה ברחובות העיר הפכה לפואמה קטנה. לסחרחורת של ריגושים. הסתכלתי שם באנשים והבנתי שמעט זה לא מעט למי שאין לו כלום. ראיתי שפריז לא סוגרת רגליים כשהיא יושבת מול אנשים. יש בה קליפה דקה של כבוד וגאווה כמו של גברת זקנה שלא פג תוקפה. במהלך הימים בפריז התקרבתי עוד ועוד לסוד הגילוי בגלגולי הכתיבה. אחרי הרבה כוסות של יין לבן ואדום הבנתי שתודעה של גוף ונפש מולידה שפה. הבנתי שהקצת זִקנה שלי בפריז היא כמו ההיריון של המוות. בלילות פריז הייתה טבולה בחן ועליבות של מאות שנים. הפכתי שם, ברחובות, מאיש שיפוטי לאיש מתבונן. הרגשתי בפריז כאילו אני חוֹוה לידה מתמשכת. האהבה בפריז הפכה בשבילי לצלף משובח. בתוך הגלגול הזה גיליתי שאהבה קשורה לעולם של אור. לאורך הדפים כאן אני משחזר מסע קילוף עמוק וחד־פעמי שעברתי אי־פעם בחיי. אייל גפן אייל גפן , שחקן, במאי, צייר וסופר. פרסם עד כה ארבעה ספרים. בחמש השנים האחרונות הוא מטפל ויועץ לאנשי עסקים, מלמד משחק ומורה לכתיבה שיווקית. הציג עד היום שתים־עשרה תערוכות ציור בארץ ובעולם. בשנים האחרונות נסע לפריז לעתים קרובות, שם החליט מה הוא "לוקח לחצי השני של החיים". הוא העלה את הדברים אל הכתב במעין 'יומן', אותו כתב ברגישות ובסגנון מעוררי השתאות, כאשר הוא מפליא למצוא את השילוב המדויק והמרהיב בין שפת דיבור מתבקשת לבין השראה פואטית שאופפת ועוטפת את פרקי הספר. ...

כיצד ירד אייל גפן 59 קילוגרם בעזרת ניתוח שרוול לקיצור קיבה...

גירסה מחודשת של הספר "מזל טוב, אתה סבא" אחרי חמש שנים שישבו לי בנחת על העצבים, קמתי יום אחד בבוקר והייתי צריך להיות סבא.  במשך חמש שנים בתי היקרה עברה כמעט כל מדור אפשרי עד שאמי, הנכדה שהיא כמעט אלוהים, נולדה.  בחמש שנים האלה היה לי מספיק זמן להתכונן ולא התכוננתי.  ברגע האחרון, לפני שרצנו כמו משוגעים לחדר הלידה, התיישבתי ורשמתי בעיפרון מה צריך סבא מתחיל, לא יכולתי להרשות לעצמי לבוא לא מוכן.   הכול כאן בפנים, מעל השורות ומתחתיהן.   היום אני מבין שיודעים הכול עד שיודעים באמת.   אסי דיין, חברי, אמר לי פעם, אין תוכניות. חיים. נקודה.     אייל גפן...

על מה ולמה ?החלטה היא נקיטת פעולה חדשה. ב 40 שנים האחרונות נקראתי בכל רגע לקבל החלטה. להביא פתרונות. לנצל הזדמנויות. להדליק אור במקומות חשוכים והכל באפס זמן. הפקתי קמפיינים שיווקיים בארץ ובעולם. יעצתי וליוויתי אנשי עסקים. הפקתי 9 מערכות בחירות.  הפתרונות נרקחו בשטח מול הלקוח. מול המוצר. מול מלחמות. מול נצחונות. מול הקשבה קרובה  לדופק המהיר של השוק. במהלך השנים כתבתי את כל מה שגיליתי, הבנתי ויישמתי. לא בטוח שהתובנות שהצטברו לי בארגז הכלים בכל השנים האלה ושרשמתי אותם פה יהיו טובות גם לכם.לי הם היו פנסים מכוונים ומפת דרך כמעט בכל רגע. אולי. רק אולי, הן יכולות לספק לכם טיפה חומר ועזרה למחשבה. בסוף בסוף אף אחד לא יעשה בשבילנו את העבודה אם לא נעשה אותה לבד. שום תורה לא כתובה, ושום תורה היא לא מסיני. התורה הכי חשובה והכי קובעת היא התורה שאנחנו במו ידינו כותבים ומייצרים. תעשו כל עוד אתם יכולים רק מה שטוב ונוח לכם....

בין ארבע לשש בבוקר היקום בתל אביב הוא לא מיקרי. מעל שלוש עשרה שנים אני משוטט בעיר בשעות אפלות. משוטט בה כמו הוגה מיסטי. כמו אחד שרוצה להוריש זעקה לדורות הבאים. אני חובר לכוחות סמויים שמחברים את הלילה עם הבוקר. הולך על המדרכות כמו צייד פרפרים. הולך ומתפלא כל הזמן. בתוך האין סוף שעות האלה נפגשתי עם עשרות אולי מאות אנשים. השיטוט בשעות האלה הוא כמו שיטוט בחדרים של לב שבור. בבוקר מסתובבות בתל אביב דמויות שלא יכולות להשלים את המסע. תל אביב בבוקר מוקדם מעצימה את עיצבונם של אנשים ואת מהלך חייהם. בשעות האלה הכתיבה לא פעם מחליפה לי את החיים. בשעות האלה אני לא צריך להיות מחובר לקיום של מישהו אחר. האנשים בשעות האלה מדברים אל העולם הכי פנימי והכי כמוס שלי. נקרתה ברית פתאומית בין האנשים וביני שם בתוך הלילה. כל מי שפגשתי הייתה דמות ספרותית מלאה עד להתפקע.פסיפס החיים שלה היה זמני וחמקמק. אף אדם אינו עומד בפני עצמו. אייל גפן בן 72. שחקן. במאי. מנטור עיסקי. צייר. סופר.          הוציא עד היום 5 ספרים . יש לו קעקוע על היד "החיים זה עכשיו"....