באדם הולך מתגלה השחקן, במאי ומפיק אייל גפן כמספר סיפורים מלידה, משורר רחוב שכתיבתו מזכירה בכנותה את זו של צ´רלס בוקובסקי. בכל בוקר מתעורר גפן כבר בחמש, ויוצא "לרגל" אחרי החיים. יופיים ופשטותם מתגלים היטב בשורותיו הצלולות, הכתובות בצניעות ובהומור של מי שיודע היטב שהוא רק עוד אדם הולך.

מרבית הסיפורים - שירים מציגים פורטרטים של אנשים. חלקם מפורסמים - דודו טופז, אדם ברוך, שמוליק קראוס, עמוס קינן, ועוד וחלקם אנשים מהרחוב - חסרי-בית, אנשים קשי-יום, סוחרים קטנים ועוד. ייחודו של הספר ביחס האחיד למפורסמים ולאנשים "פשוטים" - כולם רק בני-אדם בדרמה אנושית. וכולם עטופים באהבה, כי כפי שכותב גפן - "כשאתה אוהב אתה בעל-הבית" והאהבה לחיים מלווה בהתבוננות, בגילויים שונים של צער, מבלי להסיט מבט ולפחד מהכאב.

בספר ישנה גם ביקורת: כנגד אגרסיביות ישראלית, נגד אמנים מיופייפים, נגד דתיים שמבזים בהתנהלותם את האל, ועוד. אבל היא תמיד מסתיימת במעין מוסר-השכל קטן, משכל חכם על החיים. זהו ספר של אדם שאינו פוחד לאהוב, לשנוא ולהרגיש מכל הלב, ויודע לספר על-כך בסיפורים - שירים מדוייקים.

שם הספר
שישי, חברים.
דיבורים
שלושים יום בפריז
בקיצור. קיבה.