בשנת 1954 עזב שמעון פובזנר את משרתו במשרד האדריכלים של אריה שרון ובנימין אידלסון, בדרכו לקריירה עצמאית ענפה העתידה להתפרשׂ על פני יותר מארבעה עשורים. בתקופה מכוננת זו של בניין מוסדות המדינה החדשה, התבסס פובזנר כאחד הנציגים הבולטים של דור אדריכלי המדינה ועסק ברוב תחומי האדריכלות המרכזיים. הוא לקח חלק בתכנון הספרייה הלאומית בגבעת רם ובתכנון משכן הכנסת בירושלים, ותכנן מבני ציבור ואקדמיה, כיכרות וסביבות הנְצחה, בנייני דירות ושכונות מגורים, מוסדות חינוך, בריאות וסיעוד, בנייני משרדים ומסחר, מבני תרבות, פנאי והארחה, ושורה של מִתקני רווחה לחיילים. תוך כדי כך צבר רצף מרשים של זכיות בתחרויות אדריכלות, וב–1957 זכה בפרס רוקח למפעלי הנדסה של עיריית תל–אביב—יפו... ספר מקיף זה פורשׂ את מכלול עבודתו של פובזנר ועוקב אחר יצירתו האדריכלית - זו הבנויה וזו שנותרה על הנייר - הַחֵל בעשור שבו שימש מתכנן בכיר במשרד שרון–אידלסון (1954—1944); עבוֹר דרך שנות שותפותו עם אברהם יסקי (1956—1952) ושנות הקריירה העצמאית שלו (1976—1956), שבמהלכן תכנן עשרות בניינים ממלכתיים, ציבוריים ופרטיים ברחבי הארץ; וכלה בתקופת עבודתו עם בנו גדעון (גידי) פובזנר, שלמד בטכניון והיה לשותף במשרד (1999—1976). הספר מתבסס על ארכיונו של פובזנר, השופע שרטוטים ורישומים מרהיבים. רובם הגדול של חומרים אלה רואה כאן אור לראשונה ומלמד על היקפי התכנון הנרחבים והמגוונים שבהם עסק ועל דרכו היצירתית האינדיווידואלית, שהתפתחה בד בבד עם התמורות שחלו באדריכלות ישראל....

חדרי אוכל בתכנונה של ארנונה אקסלרוד (2019-1935) שירתו ועודם משרתים קיבוצים ברחבי הארץ, מכפר-גלעדי שבאצבע הגליל ועד גְרוֹפית שבערבה. בתור הזהב של התנועה הקיבוצית, באמצע המאה שעברה, היו חדרי האוכל מעוז חיי הקהילה בימים של שִגרה ושל חג. תחת ידיה של אקסלרוד פותחו מבנים אלה ושוכללו בהתאם לצורכי השעה, מגבלות המימון, נתוני השטח והקִרבה לגבולות המדינה. בשנים שבהן אידיאות ופרקטיקות של שימור טרם התגבשו בתודעת התכנון בישראל, אקסלרוד ניגשה לבניינים שתכננו אבות האדריכלות הארצישראלית, ועטתה עליהם – או העמידה במקומם – מבנים תקיפים ממורשת המודרניזם המאוחר והברוטליזם. מזיגה של סוציאליזם ופרגמטיות, קווים רכים לצד צדודיות בניין עזות, שׁוֹרה על עולמה המקצועי של אקסלרוד ומנשבת גם בספר זה, המכנס לראשונה את עבודתה ומרחיב את מדף הספרים העוסקים בגילומו הבנוי של הרעיון הקיבוצי והשיתופי. ...

לאורך המחצית השנייה של המאה ה– 20 , ביחד ולחוד, עסקו בני הזוג והשותפים ארטור גולדרייך (1929 — 2011) - אמן, אדריכל, לוחם נגד משטר האפרטהייד בדרום–אפריקה ומחנך - ותמר דה שליט (1932 — 2009) - אדריכלית פנים ומעצבת - בתכנון אדריכלי ובאדריכלות פנים, בעיצוב מוצר ותעשייה, באריגה ובעיצוב טקסטיל ותכשיטים, בעיצוב תפאורה ותלבושות לתיאטרון, בציור, איור וצילום וכן בפעילות פוליטית ופילנתרופית. השניים תכננו עשרות פרויקטים בערים ובקיבוצים - חדרי אוכל, מועדונים ובתי תרבות, בתי הבראה, בנייני משרדים, אקדמיה ושירותי בריאות, בתי מלון והארחה, מרכזים מסחריים, בתים פרטיים, ושורה של אנדרטאות ובתי הנצחה. לצד כל אלה היה גולדרייך ממניחי היסודות להוראת העיצוב והאדריכלות בישראל. גישתם הטוטאלית של גולדרייך ודה שליט לאדריכלות ולעיצוב ירדה לפרטי–פרטים וכללה תמיד את הריהוט והטקסטיל, את פרטי הנגרוּת, הפרזול והשילוט. עבודתם משקפת את החתירה של אדריכלים ומעצבים בני דורם לנסח את האסתטיקה הייחודית של הממלכתיות והציבוריות הישראלית, את מרחבי היומיום ואת תרבות הנופש, ההבראה והזיכרון בעשורים הראשונים למדינה. הספר גולדרייך דה שליט: מקום, בעריכת ד"ר צבי אלחייני, חושף את עזבונם המקצועי המקיף של ארטור גולדרייך ותמר דה שליט ומרחיב את היריעה בלוויית מאמרים על פרקים מרכזיים בעשייתם. המבט הדו–עדשתי והרב–תחומי מציג את המקום כפרויקט עיצוב פוסט–מודרני, שעתיקות העבר הרחוק ושרידים מן המרחב שלפני 1948 נוכחים בו במלוא עצבונם. ...