בקיץ האחרון נש<mark>בר</mark> לי הלב.
ש<mark>בר</mark>ון לב מהסוג שרואים בסרטים.
ניירות טישו מפוזרים על המיטה, מוזיקה עצובה באוזניות ונדודי שינה.
החלטתי לתת לעצמי להתאבל כמו שצריך. בלי רגשות אשם.
במשך חודשיים הסתובבתי כמו מתה מהלכת. אנשים די<mark>בר</mark>ו אליי אבל לא שמעתי כלום.
אנשים חייכו אליי אבל לא הצלחתי לחייך בחזרה.
אומרים שצרת רבים היא חצי נחמה. במקרה שלי זה היה נכון. לח<mark>בר</mark>ה הכי טובה שלי ש<mark>בר</mark>ו את הלב באותו שבוע.
ישבנו ובה