“"גברים שוטים היינו, אבות ובעלים. הפכנו ציידים בשדות האדומים", כתב ושר גדול הטרובדורים אהוד בנאי, כאשר הוא פורט את אימי המלחמה למילים מופלאות ותווים מופלאים לא פחות. מלחמה זה עסק של גברים. שם באות לידי ביטוי כל התכונות הגבריות: טפשות, אומץ, כוח, חולשה ופחד. אבל בשיר הנפלא הזה של אהוד בנאי, יש עוד שורה - "למלחמה יש רחם". ובמשך כל קריאת הספר המופלא, קשה, מרתק, מסובך וכל כך נוגע הזה, אלו המילים שמתנ”

“בפתח ספרה '1948 – בין הספירות' של נתיבה בן יהודה היא פותחת בוידוי אישי : "הספר הזה הוא לא "האמת" על הפלמ"ח. אני לא יודעת את "האמת" על הפלמ"ח. אני לא היסטוריונית ולא חוקרת. אין לי שאיפה להגיע אל "האמת" על הפלמ"ח, אני גם מפקפקת אם בכלל יש דבר כזה." והיא ממשיכה שם: "הספר הזה הוא גם לא "זכרונות". אני לא מאמינה שיש "זיכרונות אמיתיים". ואני גם לא השתדלתי להיזכר, בכלל לא ניסיתי להיזכר... אז מה הוא,”

“זהו ספר נדיר! האוסף של השירים המלווים את סיפור החיים של נתיבה ואתה את כל בני הדור שלה - חלקם ממש נשכח והיא רשמה ותיעדה הכל - ולא באופן ארכיוני, ברוך השם... יש בו גם שירים שנחשבים "חשובים" וגם שירים ש - אה, היו כאלה יותר של החבר'ה, או ענתיקות. זה מה שהצלחתי להבין מתיבה עצמה בתכנית הרדיו שלה - שגם אותה הצליחו להוריד. אז מי שהספר נופל לו לידיים - זכה בפיס.”

“קראתי את הספר בדילוגים רבים והוא לא הסב לי הנאה מרובה לצערי. נתיבה בן יהודה מספרת ללא פרספקטיבה על ההיסטוריה שלה בתקומת ישראל. היא מספרת על הכאב שהיה כרוך בהקמת המדינה אבל לא מבחינה בכך שכל תשתית הוויתה מסוגרת באותה תקופה ממנה היא ממאנת להשתחרר. זה נראה כאילו אני מבקר כאן את אישיותה של נתיבה אבל זה מעבר לכך. אני מדבר על כל התפקיד של ביוגרף והיסטוריון- מקום בו נתיבה שמה את עצמה בעת כתיבת הספר- מקום”

“"גברים שוטים היינו, אבות ובעלים. הפכנו ציידים בשדות האדומים", כתב ושר גדול הטרובדורים אהוד בנאי, כאשר הוא פורט את אימי המלחמה למילים מופלאות ותווים מופלאים לא פחות. מלחמה זה עסק של גברים. שם באות לידי ביטוי כל התכונות הגבריות: טפשות, אומץ, כוח, חולשה ופחד. אבל בשיר הנפלא הזה של אהוד בנאי, יש עוד שורה - "למלחמה יש רחם". ובמשך כל קריאת הספר המופלא, קשה, מרתק, מסובך וכל כך נוגע הזה, אלו המילים שמתנ”

“בפתח ספרה '1948 – בין הספירות' של נתיבה בן יהודה היא פותחת בוידוי אישי : "הספר הזה הוא לא "האמת" על הפלמ"ח. אני לא יודעת את "האמת" על הפלמ"ח. אני לא היסטוריונית ולא חוקרת. אין לי שאיפה להגיע אל "האמת" על הפלמ"ח, אני גם מפקפקת אם בכלל יש דבר כזה." והיא ממשיכה שם: "הספר הזה הוא גם לא "זכרונות". אני לא מאמינה שיש "זיכרונות אמיתיים". ואני גם לא השתדלתי להיזכר, בכלל לא ניסיתי להיזכר... אז מה הוא,”

“זהו ספר נדיר! האוסף של השירים המלווים את סיפור החיים של נתיבה ואתה את כל בני הדור שלה - חלקם ממש נשכח והיא רשמה ותיעדה הכל - ולא באופן ארכיוני, ברוך השם... יש בו גם שירים שנחשבים "חשובים" וגם שירים ש - אה, היו כאלה יותר של החבר'ה, או ענתיקות. זה מה שהצלחתי להבין מתיבה עצמה בתכנית הרדיו שלה - שגם אותה הצליחו להוריד. אז מי שהספר נופל לו לידיים - זכה בפיס.”

“קראתי את הספר בדילוגים רבים והוא לא הסב לי הנאה מרובה לצערי. נתיבה בן יהודה מספרת ללא פרספקטיבה על ההיסטוריה שלה בתקומת ישראל. היא מספרת על הכאב שהיה כרוך בהקמת המדינה אבל לא מבחינה בכך שכל תשתית הוויתה מסוגרת באותה תקופה ממנה היא ממאנת להשתחרר. זה נראה כאילו אני מבקר כאן את אישיותה של נתיבה אבל זה מעבר לכך. אני מדבר על כל התפקיד של ביוגרף והיסטוריון- מקום בו נתיבה שמה את עצמה בעת כתיבת הספר- מקום”