“… ואם מתת, באיזשהו רגע נורא, כיצחק בעקֵדה? … אוקיי, אז יאללה, תקים את עצמך לתחייה. נכון שיש לחץ מסוים של אדמה עליך, רק שכולו איזה מטר, אז תחפור כלפי מעלה, תדחוף את רגבי העפר. כן תולעים, לא תולעים, לא משנה, נגיד אפילו שלד. תוציא קודם יד אחת, ואז את השנייה, ואת הראש. עוד מאמץ קטן, והנה, החזה, האגן, הרגליים. אתה בחוץ. עמוֹד, הזדקף, העלה עור וגידים ובשר. הו, הנה הדם זורם. ותרקוד על הקבר שלך. … נחמי, מה אתה מקשקש? אולי פשוט תכתוב סיפור. תמציא, בלי לחשוב בכלל, כזאת מין אגדה, קצת מופרעת, קצת מפחידה, לאֿלילדים, בהמשכים, כי שוב ושוב תחזור אל עצמך. … בארץ רחוקה רחוקה, מעבר להררי חושך, בסמוך ליער גדול ושחור, בכפר קטן, חיה לה ילדה ושמה גרטשן…”...

יענטה דרימר ניצבת במטבח ביתה ובוחשת במרק העצמות שהיא מבשלת למשפחתה הגדולה. מן הסיר הגדול עולים אדים מהבילים ויענטה רואה בהם הכל - את העבר, ההווה והעתיד. בעודה מצחקקת היא מוסיפה לקלחת עשבים שונים ומשונים שליקטה ביער ומכריזה בקול צרוד: "ככה זה מתחיל, הנין יקר לי, ככה זה מתחיל..." כך מתחיל מסעו של אחד, נחמי דרימר, שמחפש את עצמו ואת אבות אבותיו באתרי אינטרנט, בספרים ישנים, בארמון של נסיכה, בבתי קברות יהודיים ברחבי רומניה, במועדוני לילה מפוקפקים, בסט של סרט אימה בבימויו של טרנטינו, בבית חולים כפרי, במכון לרפואה משפטית, וכשמתעורר הצורך ונוצרת ההזדמנות המתאימה - אפילו ברקיע הרקיעים, אי שם בבית דין של מעלה. המסע הגדול לבוצ'צ'ה הוא טיול שורשים אמיתי ובדוי, ריאליסטי וסוריאליסטי, הזוי ומפוכח, גלוי לב וכוזב, מופרע ושפוי, נוגה והיתולי, נאמן כולו לעובדות ופנטסטי לחלוטין. דומה שאילו מרקו בולו ובנימין מטודלה היו חוברים יחדיו ויוצאים למסע משותף - כך בדיוק הוא היה נראה: כמסעו המופלא של נחמי דרימר לבוצ'צ'ה....