ז'ק דרידה (נולד באלג'יר ב1930 - ) ידוע בעיקר כראש האסכולה המכונה 'דקונסטרוקציה', והוא אחד הפילוסופים המשפיעים ביותר הפועלים בעולם בדורנו. עד היום לא תורגם לעברית אף אחד מספריו. כדאי להזכיר כאן שלושה דברים לגבי הדקונסטרוקציה : ראשית, שהיא עוסקת ביחס שבין הפנים לבין החוץ, או בין השלם לבין העודף ; שנית, שהיא מכריזה על עצמה כטקסט טשלי, טקסט שאינו מתיימר לעמוד בפני עצמו כשלמות אוטונומית (מושג שהיא שוללת), אלא תמיד נטפל 'מבחוץ' לטקסט אחר ומנסה לחלחל אל תוך ה'פנימיות' האינטימית ביותר שלו כדי לפרש אותו פירוש - יתר שישלים את משמעותו באופן שיערער את יומרותיו; שלישית, שהיא מציעה לתפוס מושגים דוגמת האמת, המשמעות, השלם, הקודם וכו' כתוצאה של הכרעה היסטורית, הכרעה שכוננה את השיח המטאפיסי ואת כל ההיסטוריה של הפילוסופיה המערבית הנשלטת על ידו, וממשיכה לפעול בכל שיח, מלומד או יומיומי, אשר ממחזר, בלי לתת על כך דין - וחשבון, ביטויים שתוצאותיה של הכרעה זו מובלעים בהם כקדם - הנחות. כיוון שמעמד הבכורה של אפלטון בפתחן של תולדות הפילוסופיה הוא מן המפורסמות, אחד הרגעים המובהקים ביותר שבו אפשר לתפוס את ההכרעה הזאת 'על חם' הוא הטקסט האפלטוני. "בית המרקחת של אפלטון" הוא אחד מנסיונותיו המוקדמים והנמרצים ביותר של דרידה לבצע מהלך כזה. הטקסט האפלטוני - אולי תחת כותרות כמו "המחשבה הסוקראטית" או "הפילוסופיה של אפלטון" - גם אינו זר לקורא העברי המשכיל. הוא מוכר ונגיש (ולמשל מתורגם, ויותר מפעם אחת) בוודאי לא פחות, ומן הסתם יותר, מכל אחד מן הטקסטים האחרים שבהם מצא דרידה לנכון לטפל בראשית דרכו: אלה הקשורים בשמותיהם של הוסרל, סוסיר, היידגר, רוסו, לוי - סטרוס, פוקו, ז'אבס, לווינאס, פרויד, באטאי, מאלארמה, וכו'. נקודת המוצא של "בית המרקחת של אפלטון" הוא הדיאלוג "פידרוס". מסורת הדיון בדיאלוג זה ראתה בו טקסט שנושאיו העיקריים הם האהבה ומבנה הנפש, או לחילופין, הבחנת .הדיאלקטיקה מן הרטוריקה. אבל דרידה בוחר להתמקד בסוגיה מישנית, לכאורה, המופיעה באפיזודה קצרה יחסית, יושאיש לפניו לא מצא לנכון לקיים בה דיון חזיתי ומעמיק, הלא היא סוגיית הכתב, שבה הרבה לעסוק ביצירותיו הראשונות. "בית המרקחת" הוא פתח מבטיח במיוחד להיכנס בו אל עולם המחשבה המרתק של דרידה. הוא מציג דוגמה מובהקת של מהלך פרשני שלם בגילגולה המוקדם של הדקונסטרוקציה הדרידיאנית. הוא נוגע בכל קשת הנושאים שהעסיקו אותו באותה תקופה. והוא מתאים יותר מאחרים לכניסה המבוקשת בזכות הטקסט החשוב והמוכר שאותו הוא יוצא לפרש ולפרק....

מהי דקונסטרוקציה? מה לה לדקונסטרוקציה? המסה "נפתולי בבל" מפרי עטו של ז'אק דרידה שבה למקורות, לפרשת בבל, כדי לפרוש תמצית מרעיונותיה, דאגותיה ושאלותיה של הדקונסטרוקציה; מה בין מקור לבין נוסח; מיהו הקורא המובהק, הפרשן המובהק, המתרגם המובהק, כלום אפשר לומר כי הניסיון הוא תרגום וכי, אחרי ככלות הכול, אין דבר רציני מתרגום? בלב עיונו של דרידה ניצב חיבורו של ולטר בנימין "משימתו של המתרגם", דבר, מבוא שכתב בשנת 1921 משסיים לתרגם את "תמונות פריזאיות" מאת בודלר. "נפתולי בבל" מארחת אפוא את לשון ספר בראשית, את לשון הפיוט הדשנה של בנימין וקולות נוספים - נאורים, רומנטיים, מודרניסטיים ובני זמננו. הדרמה שהיא מחוללת מאפשרת לנו להתוודע למישורים שונים בכתיבתו של דרידה, החל מדרך הקריאה הדקונסטרוקטיבית ועד להיגיון הלשוני, האסתטי, האתי, הדתי והארוטי, אשר מעניק השראה למהלכיה. ז'אק דרידה, יליד אל - ביאר שבאלג'יר (1930), המתגורר בפריז מאז 1949, נמנה על הפילוסופים המאתגרים והחשובים ביותר מאז החל לפרסם את ספריו בשלהי שנות ה50 - . יצירתו, הממוענת תמיד ליוצרים אחרים (הוגים, משוררים, סופרים, אמנים) עוסקת בין היתר באפלטון, אוגוסטינוס, מונטין, רוסו, בודלר, היידגר, לוינס... והרשימה בלתי נדלית. בין ספריו הבולטים: "על הגרמטולוגיה" (1967), "הקול והתופעה" (1967), "הגלויה" (1980), "שיבולת! לפאול צלאן", "על הרוחל היידגר והשאלה" (1987), "רוחות הרפאים של מרקס" (1993). הוא מלמד ב"בית הספר הגבוה למדעי החברה" בפריז ומכהן כפרופסור אורח באוניברסיטת קליפורניה, ארויין. תרגמה, פירשה בהרחבה והוסיפה דברי מבוא! מיכל בן - נפתלי. ספרה "כרוניקה של פרידה - על אהבתה הנכזבת של הדקונסטרוקציה" ראה אור בסדרת "פטיש" לביקורת התרבות בהוצאת רסלינג בשנת 2000. לספר מצורפת מסתו של ולטר בנימין "משימתו של המתרגם" בתרגומה של נילי מירסקי....

"דבר כיום אינו מעורפל ומציק יותר אפוא מאשר המושג המאורכב במלה ´ארכיב´", מצהיר דרידה. מהו ארכיב? על מה מורה המלה "ארכיב": על מסמך? קול? מצע? מקום? הספר מחלת ארכיב (1995) נדרש לשאלת הארכיב בכמה מישורים בעת ובעונה אחת: פרטי וקיבוצי, אדיפלי וספקטרלי, חומרי והיסטורי. במרכז הדיון עומדת הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, האחראית לטרנספורמציה מכרעת בסוגיה זו, דרך עיסוקה בחוק הארכונטי, מצד אחד, ודרך ארכיון פרויד עצמו, מצד אחר. אך דרידה מזמן לספרו, לא בכדי, גיבורים נוספים: את אביו של זיגמונד פרויד, יעקב פרויד; את בתו, אנה פרויד; את ההיסטוריון של היהדות, יוסף חיים ירושלמי; ואת האנולד וגראדיווה, גיבורי הסיפור "גראדיווה" מאת ינסן. הדמויות ההיסטוריות והבדויות הללו מאפשרות לדרידה לערוך "ספקטרליזציה" של רעיון הארכיב ולהציב אלטרנטיבה מבנית לאדיפוס. מחלת ארכיב היא מה שהיינו מכנים בלשון מסורתית מסה על הנפש, מצוקותיה וכמיהותיה. זוהי מעין מדיטציה דקונסטרוקטיבית על משמעות החיים, המסרבת לפענוח הרמנויטי של הנפש ומטעימה את אחרות הסוד החומק מכל אנליזה. הנפש נעשית מטפורה של ארכיב. ז´אק דרידה (2004-1930) הוא יורשה וקוראה המובהק של ההגות המערבית לדורותיה, שפרץ את דרך המלך שלה לדרכי עקלתון. הדקונסטרוקציה הדרידיאנית עסקה בשאלות הנוגעות לרעיונות הצדק, האחריות, המתנה, האירוח, ההקרבה, המוות וייעוד הפילוסופיה. עד כה ראו אור בעברית: "נפתולי בבל" (רסלינג 2002), "בית-המרקחת של אפלטון" (הקיבוץ המאוחד 2002), ז´אק דרידה ואליזבת רודינסקו, "מה ילד יום..." (חרגול, 2003) ו"פילוסופיה בזמן טרור: שיחות עם הברמאס ודרידה" (הקיבוץ המאוחד, 2004). בין היצירות הרבות שכתב: "על הגרמטולוגיה" (1967), "כתיבה ושונות" (1967), "שיבולת: לפול צלאן" (1986), "על הרוח: היידגר והשאלה" (1987), "רוחות הרפאים של מרקס" (1993), "פוליטיקות של הידידות" (1994), "הנגיעה, ז´אן לוק ננסי" (2000)....

הספר מתת מוות (1999) הוא אחד הטקסטים האינטימיים ביותר של ז'אק דרידה, המבקש לגשת אל ממד בלתי נסבל בניסיון, ממד ההקרבה, קורבן האב וקורבן הבן. ועם זאת, בצד האסוציאציות התמטיות השופעות והחשופות לעקידת יצחק, לקירקגור, ללוינס ולקפקא, אין מכונס ועצור ממנו. לא זו בלבד שהוא מעלה את שאלת הסוד, הוא כומס את עצמו ביתר תוקף, בהביאו את החשיבה המושגית אל סִפָּה. שכן ביסודו של דבר, במילותיו של דרידה עצמו, הוא "לא רוצה לומר". האם פילוסוף יכול להרשות לעצמו "לא לרצות לומר"? האם עליו לבקש על כך סליחה? האם פילוסופיה יכולה להרשות לעצמה ללכת אל עבר אין-קניין גמור, מקום שאין לה יכולת לומר או שאינה רוצה לומר? לספר מצורפת אחרית דבר מאת מיכל בן-נפתלי. עד כה ראו אור, בהוצאת רסלינג, ספריו הבאים של ז'אק דרידה: "נפתולי בבל" (2002); "מחלת ארכיב" (2006); "תוקף החוק" (2006); "על הכנסת האורחים" (2007); ברית וידוי (2008)....

מה ילד יום? איך ייראה המחר? שניים מגדולי הרוח של צרפת מנסים לחזות את פני החברה בעתיד הקרוב על - פי הבנתם את התהליכים המהירים שמשנים את פניה בעשרות השנים האחרונות. מהשיחות הקולחות והרעננות ביניהם עולה ניתוח חריף, מפתיע וזהיר בשאלות של חירות ותשוקה, זהות קבוצתית והגדרה עצמית, מוסד המשפחה, עונש המוות, האנטישמיות, מורשת תרבותית, ויחסו של האדם לבעלי החיים. השניים הם הפילוסוף ז'אק דרידה, וההיסטוריונית של הפסיכואנליזה, אליזבת רודינסקו. מדוע בחרו לעשות את הספר הזה ביחד? בשל ידידות רבת שנים, בשם היסטוריה משותפת, כהמשך לדיון שהם מקיימים מאז שלהי שנות השישים, כשהסטודנטית הצעירה דאז גילתה את חשיבתו של ההוגה המבוגר ממנה בחמש - עשרה שנה. הצירוף של היכרות עמוקה, מורשת משותפת ודרכי ראייה שונות, הופך את המפגש בין שני הוגים מקוריים ואנשי - שיחה מרתקים אלה לפינג - פונג מאלף שמצליח לנער את האבק מנושאים כבדים, לצייר דיוקן רוחני של מסורת פילוסופית חיונית, ולשרטט כמה מהתווים העיקריים של העולם החדש הנולד לנגד עינינו....

"מה מתרחש כאשר נדום הוגה דגול שהכרנוהו בחייו, שקראנו ושבנו וקראנו, גם שמענו, שעוד ציפינו ממנו לתשובה"?, שואל ז'אק דרידה בדברי ההספד שנשא לעמנואל לוינס בדצמבר 1995, בפרשו בפני קהל שומעיו מערכת יחסים אישית והגותית מורכבת ועזת ביטוי עם המורה-קולגה שהלך לעולמו.הספר היה שלום: לעמנואל לוינס, הכולל גם הרצאה שנתן דרידה ביום השנה הראשון לפטירתו של לוינס, מנסה לעבד את חוויית הפרידה המקופלת במלה הרב-משעמעית Adieu (היה שלום/אל אלוהים) לכדי מדיטציה על משמעות מות האחר לעצם הגדרת הסובייקט. דרידה, הנשען הן על היצירות הפילוסופיות הגדולות של לוינס (כוליות ואינסוף ואחרת מהיות) והן על קריאותיו התלמודיות, בוחן מקרוב את קבלת הפנים של האחר. אלא שהסצנה האתית הטהורה המכוננת את היחס "פנים אל פנים" הרה את הצד השלישי ומטולטלת על ידו מתמול שלשום. הכנסת האורחים היא האתיקה עצמה, אבל זו כרוכה מניה וביה באתגרים פוליטיים משפטיים. האמביוולנטיות המובנית לתוך ההתייחדות, הסטייה האורבת לטוב, לצדק, לאהבה ולאמונה, מביאות את דרידה לעורר עם לוינס, דרך לוינס, שאלות בתיאולוגיה פוליטית על שלום, על בחירה, על פוליטיקה משיחית או פוליטיקה "מעבר למדינה בתוך המדינה". "אנחנו נמצאים שם", הוא כותב, "בירושלים של מטה, בין מלחמה לשלום, במלחמה הזו שמכונה מכל צד, בלי שמישהו מאמין בכך, בלי שמישהו משכנע אותנו בכך, 'תהליך השלום'".ספריו של ז'אק דרידה שראו אור בסדרת "הצרפתים": בית המרקחת של אפלטון(2002) ודרידה קורא שייקספיר(2007)....

ז'אק דרידה אהב לצטט את אמירתו של היידגר שלפיה על קורות חייו של הפילוסוף להסתכם במשפט "נולד, חשב, מת". אבל בחיבור המוגש כאן לקוראי העברית הוא בחר להציג את סיפור חייו האישי כמקרה מבחן קיצוני אך מובהק לסוגיית היחס בין הסובייקט לשפה. נקודת המוצא לטיעון הסבוך והמורכב שהוא מבקש לפתח היא הצהרתו האפורטית סמוך לפתיחה: "יש לי רק שפה אחת, והיא אינה שלי". השפה הזאת היא הצרפתית, אבל ז'אק דרידה, אזרח צרפת כמעט כל חייו, אינו "פשוט" צרפתי. הוא יהודי במוצאו ובשייכותו האתנית (בן למשפחה ששורשיה בין השאר ספרדיים); הוא מוגרבי, כלומר צפון-אפריקאי, שנולד וגדל באלג'יריה; והוא צרפתי מכוח צו כרמייה משנת 1870 ומכוח תושבותו, השכלתו, דיבורו וכתיבתו בשפה הצרפתית. יש מן הסתם אנשים שטוענים להיותם בעלי זהות טהורה, מקורית ואחידה, שמתיימרים לדעת בוודאות מה ומי שייך, ומי ומה זר – סובייקטים חד-לשוניים מכול וכול שתובעים בעלות מוחלטת על שפתם. דרידה, בכל פרקטיקת הדקונסטרוקציה שנקשרה בשמו, תמיד חלק על תפיסות כאלה ועמל לחשוף את סתירותיהן הפנימיות. מבחינתו החד-לשוניות תמיד תהיה "של האחר" – לו עצמו לא יוכלו להיות חלק ונחלה בה, ביחס אליה העצמי שלו תמיד יהיה אחר. כפי שמדגיש רפאל זגורי-אורלי בדברי ההקדמה מאירי העיניים שלו, גם לנו, דוברי העברית והיהודים החיים במדינת ישראל, הטקסט הלא פשוט הזה מציב אתגר מחייב, אזהרה מפני "האסונות שניסיונות ההשבעה המאגית בשם שפת האם המיטו על בני האדם". ...