שמתם לב לעובדה שהארי פוטר יתום? גם אלאדין. לבילבי אין אמא, ואבא שלה תמיד במסעות. כן, כמעט כל הגיבורים בספורי הילדים יתומים. למה מרחיקים כותבי המיתוסים שעליהם גדלנו את הילד מהוריו? מדוע הורים מתעקשים בצורה שיטתית להאכיל את ילדיהם במזון רגשי ומחשבתי, שבמקרה הטוב לא הזין אותם כלל ובמקרה הגרוע יותר, ממש הרעיל אותם, כשאכלו אותו מידי הוריהם? למה בכל פעם שאנשים מבוגרים, גם היצירתיים והמצליחים שבהם, עוסקים בקשיי ההורות שלהם, הם מתכווצים ונסגרים? למה אנשים שמסוגלים להתמודד בזקיפות קומה ובחיוּניות רבה עם קשיים בעבודה, בזוגיות, בהתפתחות האישית, הופכים לצל של עצמם כשמדובר בהורות שלהם? למה יש פער בין ההתפתחות האישית של ההורים כאנשים בוגרים לבין יחסם לילדים ולהורות שלהם? איך מגשרים עליו? מאז "עקרון הרצף" לא יצא ספר שעונה על הצורך בחיבור בין ההתפתחות האישית של ההורים כמבוגרים, לבין ההורות שלהם. הצורך הזה עדיין קיים. הוא אף הולך ומתגבר, אך כמעט אין לו מענה בספרים. בספר זה הגישה למהות הקשר בין ילדים להורים שונה מהמקובל. רבים מהמבוגרים יחושו שהיא שומטת את הקרקע המחשבתית הבטוחה שעליה בנו את חייהם ואת יחסם למשפחה ולבית. זה אינו ספר על חינוך וגם לא ספר עם עצות חכמות להתנהלות טובה עם ילדים. "הורות כמעשה ניסים" היא נקודת מבט חדשה על חיים עם ילדים. היא נועדה להורים שרוצים להתרגש מההורות שלהם, הורים שמוכנים לשאול שאלות קשות על עקרונות היסוד של הוריהם ושל התרבות שבה גדלנו כולנו. אנשים שמסכימים להקים בית לילדיהם על יסודות חדשים: הכלה מלאה, כנות, קירבה, אמון מוחלט, אהבה, הקשבה וחופש בחירה. בלי איומים, בלי "להקנות גבולות", בלי עונשים, בלי להתייחס לאנשים שכל כך יקרים לנו, כאל יצורים שצריך לעצב אותם וללמד אותם מה טוב להם. ב "הורות כמעשה ניסים" הופכים את העולם כמו גרב מבפנים החוצה. במקום "להכין את ילדינו", לצייד אותם בכלים וברעיונות כדי שיצליחו "להסתדר בחיים" , המטרה היא לשנות את עצמנו ואת חיי המשפחה שלנו, "לסדר את העולם " כך שיתאים לילדינו. ילד זקוק לכך שכל רגשותיו – גם הקשים והמבלבלים ביותר – יהיו מוכלים, לא כי הוא ילד אלא כי הוא בנאדם שעוד לא ויתר. ילד מבקש שחייו יהיו רצף של הנאה והתרגשות – בדיוק כמו מבוגר שלא ויתר. ילד מבקש להרגיש שהוא מיוחד ונדיר בעצם קיומו. "לסדר את העולם" כדי שיתאים לאותו ילד, זה בראש ובראשונה לאמץ את נקודת המבט שלו. ארגון מחדש של היחסים בין ילדים להוריהם הוא הכלי ליצירת תרבות חדשה שאין בה דיכוי ותחרות ובדידות. זהו כלי יעיל במיוחד כי ההורות (בשונה מספורט ,בישול, אמנות או אופנה) היא בית המלאכה שבו נבראת האנושות. זה כואב לראות שברוב המשפחות, גם אחרי יותר ממאה ועשרים שנות פסיכולוגיה מערבית, ההורות היא רצף פעולות סתמי, במקרה הטוב, ומשימה מכבידה עד ייאוש, במקרה הרע. התבוננות מעמיקה והסכמה לראות מה באמת קורה שם - בין ילדים להוריהם - מאפשרת להורות שתהפוך למה שנועדה להיות מלכתחילה : פתח רחב שדרכו זורמת אהבה. לאהוב, לשיטתו של שי אור, זה לתת למי שאוהבים את מה שהוא באמת מבקש לקבל. לא את מה שנכון, לא את מה שנוח , לא את מה שמקובל , לא את מה שיגרום לו לאהוב אותך או להזדקק לך... את מה שהוא באמת מבקש. זה לא מובן מאליו. ברוב המשפחות זה לא מובן בכלל. לשם כך דרושה צורת הקשבה חדשה לילדינו ולעצמנו. במסע זה המטרה אינה לשרוד. להצליח לשרוד בעולם קשה ומאיים, זו היתה המטרה העמוקה של התרבות שבה גדלנו וגם של רוב התרבויות שקדמו לה. כשזו המטרה, לפחד יש תפקיד חשוב. הוא שמסמן לנו לאן לא ללכת ומה לא לעשות ואיזה גבול לא לעבור, כדי לא להסתכן, כדי להמשיך ולהתקיים, כדי לשרוד. במסע החדש המטרה היא לחיות. לחיות זה לא לשרוד. זה משהו שונה לגמרי. האהבה היא שמסמנת לנו איך כן לחיות במלאות. איך כן לפגוש את החיים על כל תהפוכותיהם, כן לחגוג את עצמנו בתוכם, כן ליצור יחד עם שותפינו היקרים, ילדינו, מציאות שמבטאת את האמת העמוקה שלנו בשלל גוונים. זה מסע של בחירות חדשות שמתחיל בבחירה לגדול עם ילדינו, לגדול יחד. אין אפשרות לגלות מה באמת נכון לנו לעשות עם ילדינו כל עוד הדאגה הפחד הם שמנחים אותנו. כמו בכל תחום אחר בחיים שבו אנחנו לוקחים מנהיגות, כך גם בהורות, המקור לבחירות נכונות, להנאה, ליצירתיות, הוא אמון מלא. אמון מוחלט בעצמנו, בילדינו ובעולם הזה שבו אנו גדלים יחד. הספר קורא תיגר על תבניות מחשבתיות, מערער ומבקר מוסכמות חברתיות ותרבותיות, ובדרך שוחט כמה פרות קדושות (כמו ברית מילה) , ביניהן: ביקורת על מערכת החינוך; הבלוף שלפיו הרפואה מרפאת; הבלוף שפוליטיקה תפסיק מלחמות; האשליה שבעשיית צדק; על הצבת גבולות; על הנאמנות המזויפת להורינו ועוד. (ראו הרחבה בנספח מצורף). "ב-18 השנים האחרונות אני מסיר עוד ועוד שכבות מתעלומת ההורות. הספר נולד ב"עבודת שטח", של אלפי פגישות אישיות, קורסים וסדנאות שבהן למדתי (מהקשבה לילדות שלי ולילדים של אנשים שביקשו את עזרתי) ולימדתי שפה חדשה, שפה נשכחת שכל כך פשוט ללמוד, כי היא נובעת מתוכנו, מהילדים החופשיים שהיינו. שפה שבה כל קושי בבית הוא הזדמנות מרגשת להתקרב לילדינו. הזדמנות לחזק חוט של אהבה ואמון שמחבר אותנו, שנותן גם להורים וגם לילדים את תחושת הבית שבלעדיה קשה, ממש קשה, לנשום." שי אור ...

אם הילדה שלך מתווכחת ועומדת על שלה - יש לו סיבה להתגאות. אם הילד שלך לא מקשיב לך - סימן שהוא עדיין בוטח בך ובאהבה שלך. סימן שעשית טוב. אבל מה לעשות כשהם נאבקים בנו? איך מציבים להם גבולות? השאלות הללו הן שרידיה של תפיסת הורות ישנה, שמטרתה לעצב ילדים שיתאימו למסגרת התרבותית שבה נולדו, כדי שיוכלו לשרוד. אבל היא כבר אינה הולמת זמנים של חופש מידע וחופש בחירה. ובנוסף, העיסוק המתמיד בהצבת גבולות הופך אותנו לנוקשים, נזקקים ומרוחקים, במיוחד במצבים של אי הסכמה ובלבול - ברגעים שבהם הבית משווע למנהיגות אמיתית. כאבא וכמטפל חקרתי את מאבקי הכוחות בין ילדים להוריהם. מה מקורם? איך הם משפיעים על אופן השימוש בכוח בתרבות שלנו? האם ילד או מבוגר בריא בנפשו באמת זקוק שיציבו לו גבולות? אני מאמין שאנחנו, בשונה מהורינו וסבינו, יכולים לבוא אל הקונפליקטים עם ילדינו מכיוון חדש, ולהפוך אותם מסדק שהולך ומשתלט על חיינו, לנקודת משען שמאפשרת לנו להקשיב מחדש לעצמנו ולהתקרב לילדינו. בלי גבולות מציע דרך להורים שבוחרים לגדול יחד עם ילדיהם. חוט אחרי חוט נפרמת בספר האשליה שהנהגת המשפחה מחייבת "הצבת גבולות". צעד אחר צעד נפרשת לפנינו גישה שמאפשרת להתמקם בנדיבות ובאומץ כמנהיגים במרכז הבית שלנו, במרכז הממלכה שאנחנו יצרנו...