"הדברים האלה קרו לי ב- 1938. בדברי עליהם אני חש מבוכה. כבר פעמים אחדות ניסיתי להעלותם בכתב. אם כתבתי ספרים, זה משום שבאמצעות ספרים קיוויתי לשים קץ לכל העניין. אם כתבתי רומאנים, הרומאנים נולדו ברגע שהמילים החלו להרתע מפני האמת. אינני פוחד מן האמת. אינני חושש להסגיר סוד. אבל המילים, עד היום, היו חלשות וערומות יותר מכפי שרציתי. העורמה הזאת, אני יודע, מהווה אות הזהרה. אצילי יותר לעזוב את האמת בשקט. האמת, כדאי לה מאוד שלא תתגלה. אבל כעת, אני מקווה לגמור עם זה בקרוב. לגמור עם זה, גם זה אצילי וחשוב". בלאנשו הוא אחד האישים החריגים והדיסקרטיים ביותר בעולם הספרות והביקורת בצרפת במהלך המאה ה-20. במובן מסוים, מבטא בלאנשו את ההיסטוריה המורכבת והמפותלת של אינטלקטואלים צרפתיים בתקופה זו. הסיפורים המפעימים שתורגמו על ידי הלית ישורון מאפשרים להתוודע לפרוזה הספרותית והפילוסופית החמורה והאניגמטית משהו של בלאנשו, שכתב עד לפטירתו (בשנת 2003) אוצר בלום של רומנים, סיפורים, תיאוריות ומסות ספרותיות (העוסקות, בין השאר, במלרמה, בודליר, קפקא, הלדרלין, בטאיי, רילקה ופוקו). בלאנשו היה ידיד נפש של עמנואל לוינס, אליו התוודע בשנות לימודיו באוניברסיטת שטרסבורג. הספר "פסק מוות" נחתם באחרית דבר מאת הרב דניאל אפשטיין, הדן בין היתר במשקלה של ידידות זו בכתיבתו של בלאנשו. הספר מכיל שתי נובלות מאת בלאנשו, "פסק מוות" ו"כרגע מותי" בתרגומה של הלית ישורון. ...

כתיבה מתחילה עם מבטו של אורפאוס, והמבט הזה הוא תנועת התשוקה המנפצת את גורלו של השיר ואת הדאגה לו, ואשר בהחלטה הזאת רוויית ההשראה וחסרת הדאגה, מגיעה למקור, מקדישה את השיר. אבל כדי לרדת אל הרגע הזה, כבר נדרש אורפאוס לכוחה של האמנות. פירושו של דבר: אין כותבים אלא אם מגיעים לרגע הזה, שלעברו אפשר לפנות עם זאת רק במרחב שנפתח על ידי תנועת הכתיבה. כדי לכתוב כבר צריך לכתוב. בסתירה הזאת ממוקמים גם מהות הכתיבה, הקושי הנעוץ בחוויה וקפיצת ההשראה." כמאה שנים חי מוריס בלאנשו (2003-1907), איש למוד חולי, כמאה שנים של בדידות בתוך מרחב ספרותי, הרחק מן הקהל, במאבק עם הכתיבה ועם היחסים ההכרחיים עם בני האדם – כך תיאר את חייו של קפקא. האסופה שלפנינו מאגדת פרקים משני ספרים, המרחב הספרותי (1955) והספר העתיד לבוא (1959), ספרים בהם קיבץ בלאנשו טקסטים ביקורתיים שפרסם בשלהי שנות ה-40 ובמהלך שנות ה-50, שהשפיעו באופן מרחיק לכת על סופרים ואינטלקטואלים בשנים אלה. בלאנשו מקדיש כאן דיונים רחבים לפרויקט ה"ספר" של מלרמה, לאלגיות של רילקה, לטרילוגיה של בקט, ליומניה של וירג'יניה וולף ולחיבורו של רולאן בארת, דרגת האפס של הכתיבה. אך לבה של כתיבתו אינו ביאור, פרשנות או מתודת קריאה. דרך הקריאות הללו המקיימות שיחה אינסופית עם הוגים ויוצרים עתיקים ומודרניים הוא טווה ופורם לסירוגין את "המרחב הספרותי", מרחב כתיבה הכרוך בגלות קדומה מן החיים, מרחב שאינו פרי של רצון ותודעה, מרחב שהוא מכנה גם "מרחב המוות". אסופה זו מאפשרת לנו להתוודע למילונו הייחודי של בלאנשו ("החוץ", "הלילה האחר", "הניטראלי") הנע בין שני מיתוסים, שני סיפורי מסע, בין מסעו של אודיסיאוס לבין מסעו של אורפיאוס, בין שירת הסירנות לדמותה של אורידיקה – כדי להציג מענה שונה בתכלית למענה של סארטר על אותה שאלה: "הספרות מה היא?" תרגמה והוסיפה אחרית דבר: מיכל בן-נפתלי ...

”הוא עייף. האיש המקבל את פניו גם הוא עייף. העייפות המשותפת להם אינה מקרבת אותם, בעליל, זה לזה." השיחה האינסופית מאת מוריס בלאנשו מתקיימת בצל העייפות, כך עולה מסיפור המסגרת המפתיע, המתגלה בהדרגה כאלמנט של השיחה ושל עצם המחשבה. "זו העייפות שגורמת לי לדבר." בספר זה, שחלקו הראשון מובא כאן לפני הקורא העברי, דן בלאנשו במהות הפילוסופיה, בסגנון הפילוסופי, בהוראה, בשאלה, וביחס בין דיבור לראייה, למוות ולאלימות. כלום אפשר לדבר על שיח ללא אילוציה של המערכת האופטית? כלום אפשר לחרוג משפה זו של גילוי והסתר? הספר כתוב לסירוגין כמסה וכשיחה קטועה בין שני דוברים, שיחה המתנהלת במסלול של תעייה ושל טעות. שמו של לוינס, המופיע ברגע מסוים בפיו של אחד הדוברים, הוא למעשה מקור השראה מכריע ליציאה חדשה לדרך של מה שמכונה כאן פילוסופיה של הפרדה. "נדמה לי שכל מה שעשינו הוא להכין את עצמנו לכֵנות בדרכי עקיפה נפתלות למדי." זהו ספרו השלישי של הסופר וההוגה מוריס בלאנשו (2003-1907) הרואה אור בסדרת הצרפתים. קדמו לו פסק מוות בתרגומה של הלית ישורון והספר העתיד לבוא: אסופה בתרגומה של מיכל בן-נפתלי. תרגם והוסיף אחרית דבר: דניאל אפשטיין ...

מוריס בלאנשו (2003-1907) היה איש רב סתרים שדיבר אל העולם מבעד למילה הכתובה. העיתונאי, מבקר הספרות הנודע, הסופר והפילוסוף הצרפתי הקדיש את חייו לכתיבה ולתעיות בלתי פוסקות במרחבי היצירה, כלהטוטן המתעלם מדפוסים נוקשים ומשוטט בחופשיות בין סגנונות וז'אנרים. עברו הפוליטי הותיר אמנם כתם בלתי נמחה שעורר חשדנות גם כלפי משנתו, אולם כתיבתו הפורייה והחדשנית סימנה אותו כפורץ דרך והשפיעה רבות על אנשי הרוח המובילים בצרפת, בהם בארת, דלז, דרידה, פוקו, ובעיקר לוינס ובטאיי, שהיו חבריו הקרובים ביותר. לכתביו, אשר יצרו עולם חדש המשלב בין ליריקה להגות, כמו גם לשיח המתמשך שקיים עם בני דורו אשר נענו לאתגר והתדיינו עמו ביצירותיהם, היה תפקיד מרכזי בעיצוב המחשבה הצרפתית במחצית השנייה של המאה ה-20....