» רשימות קריאה בהם מופיעים ספריו (10):
יהדות,
יהדות, הגות והיסטוריה יהודית, עדות ישראל למכירה,
ספרים שקוראים,
זהבה,
לקריאה עתידית,
ראשונה,
דו,
גוונים של אפור,
מומלצים של סנטו,
עיון לקרוא,
עוד ...
|
|
2.
|
|
החילוניות היהודית, בניגוד לדימויה הרווח, לא חייבה מעולם קרע בינה לבין המסורת הדתית.
זה כשלוש-מאות שנים הוגים יהודים, משפינוזה והיינה ועד פרויד ובן-גוריון, פיתחו את המסורת הייחודית של הגות יהודית חילונית.
בספר זה טוען דוד ביאל שהוגים יהודים חילונים נטלו את שלושת המושגים המסורתיים- אלוהים, תורה וישראל- ויצקו לתוכם משמעות ארצית חדשה.
אלוהי המקרא, שאיבד את אישיותו עוד בימי הביניים בהגותו של הרמב"ם, הפך לטבע אצל שפינוזה וממשיכיו.
הקבלה של ימי הביניים שימשה אף היא מקור לתפיסה מודרנית של האלוהות כ"אין" או כ"תוהו".
קריאות חילוניות של התורה, החל משפינוזה, נטלו מן המקרא את ממד ההתגלות והפכו אותו לטקסט הסטורי, תרבותי ולאומי. בתוך כך, ואף זאת בעקבות שפינוזה, פירשו הוגים פוליטיים מחדש את המושג "ישראל", שאמנם שורשיו בתפיסות הקדומות של ישראל כאומה, אך אחריתו ברעיונות מודרניים של גזע, של לאום ושל מדינה.
הוגים חילונים אחרים העדיפו לראות ב"ישראל" מונח תרבותי המתמקד בהיסטוריה ובשפה. כמושג מודרני תפסה ה"תרבות" את מקומה של הדת. הפרישה ההיסטורית הרחבה שמציע כאן ביאל מאפשרת הבנה מעמיקה של כיווני המחשבה היהודית החילונית כיום, בישראל ומחוץ לה....
|
|
3.
|
|
גרשם שלום, גדול חוקרי היהדות במאה העשרים, ששינה מעיקרה את תפיסת היהדות את עצמה, לא היה רק מלומד מופלג הספון בספריות בין כתבי הקדמונים אלא מהפכן נועז שקרא מחדש, אחרת, כל מה שנקרא ונלמד לפניו. שלום נולד בברלין, בשנת הקונגרס הציוני הראשון, עלה לירושלים בראשית שנות העשרים ונמנה עם ראשוני המורים של האוניברסיטה העברית. במשך שנות עבודתו הרבות הוא עיצב למעשה את מדעי היהדות המודרניים ואת כל תפיסת ההיסטוריה של היהדות.
בביוגרפיה החדשה, המונחת כאן לפני הקוראים, חושף דוד ביאל לא רק את עולם האקדמיה הירושלמי ב"תקופת שלום" (משום שחותמו של שלום היה ניכר בכל חיי האוניברסיטה, הרחק מעבר לגבולות החוגים ליהדות), אלא גם, ובעיקר, את עולמו האינטימי של המאור הגדול; עולם סוער, חדור להט בעל עוצמות מסוכנות – ביניהן תקופות של בדידות ודיכאון – עולם המזמין שוב ושוב השוואות בין גרשם שלום לבין אחד ממושאי מחקרו הנודעים ביותר, שבתאי צבי. אלא שביאל מקפיד להראות, בצד ההזמנה להשוואה בין החוקר לבין העולם שחקר, גם את ההבדלים המהותיים ביניהם: את הפיכחון הגמור, הפתיחות הרוחנית, ההומור והאירוניה הצולבת, שלא נתנו להינף הגאוני של החוקר להינתק מן האחריות המחייבת ביותר למציאות הקיומית, הארצית, הפוליטית והמוסרית שלו ושל העולם היהודי שחקר.
ביאל מחזיר לגרשם שלום משהו שנסתר תחת המוניטין הגדולים, הרכילויות הנודעות, ההערצה והטינות שאפפו אותו – את הקשר המהותי בין תולדות חייו כיהודי בברלין של תחילת המאה העשרים, כאדם יחיד במינו, חדור גדלות, ביטחון עצמי אדיר, דברן ושתלטן, מרדן אמיץ, יצירתי כאמן גדול, לבין הגותו הגדולה, שהיא מאור גדול דווקא בימים אלה....
|
|
