תומר גרדי

תומר גרדי

סופר


1.
'אבן נייר' נפתח בשמועה. בגוף ראשון, דוקומנטרי, אני מחפש אחר אמיתותה. המוזיאון הגדול להיסטוריה וטבע, במקום שבו נולדתי וגדלתי, קיבוץ דן, בגליל העליון, עשוי אבנים של כפר ערבי הרוס. אלא שלא סיפור בילוש או התחקות מסופר כאן בספר. כבר במחציתו הראשונה של הפרק הראשון מתאמתת השמועה, מאורכבת בארכיון קיבוץ דן, בארכיון הציוני בירושלים, בזיכרונם של חברי וחברות קיבוץ. חברי הקיבוץ פרקו את הכפר, הובילו את אבני בתיו במשאית, מההר אל העמק, ערמו את אבני הכפר על חלקת הכרם הישנה, וצרו ממנו מוזיאון להיסטוריה. לכפר קראו 'הונין'. היסטוריה כותבים במילים, ומילים משנות היסטוריה, כשמשתנה ההיסטוריה, משתנה גם המקום. איך ישנו המילים את ההיסטוריה שלנו, את המקום שבו אנחנו חיים? 'אבן, נייר' מפעיל את המילים, את השפה העברית, ומבקש לשנות בדרך זו את המקום באמצעות השפה. הלוך וחזור, מן הכפר 'הונין', הלאה ממנו ובחזרה, בעשרה שערים, בחלקם בדיוניים, בחלקם תיעודיים, בפרוזה, בשירה, במחזה, בזרמי-התודעה, מחפש הספר את הספרות ואת האי-ציות. את ההתנגדות ואת שפתה. תומר גרדי חי בתל אביב. פרסם שירים וסיפורים במוסף תרבות וספרות של הארץ ובכתבי עת שונים.עורך את כתב העת 'סדק'. גרדי עוסק בשפה, באופני פעולתה, בדרכים שלהם היא מסוגלת ובמרחב הציבורי שאותו חולקים בני האדם. אבן, נייר הוא ספרו הראשון....

2.
מיליארדר מקסיקני פותח זירה ללוחמת שוורים, אחת ליד ראשון לציון, אחת ליד כרמיאל, אחת ליד רמלה. העסקים פורחים, הקהל נוהר; אישה ענייה מנסה להציל דג מזל ורוד מאקוואריום במשרד ממשלתי ומושלכת לכלא בעוון העלבת דג ציבור; סופרת מובטלת מפתה פקיד בלשכת האבטלה אל תוך סיפורה; מעשה פשוט של חתימה על ערבות מסתבך בסבך של שקרים ובדיות; כל אלה ועוד, נשזרים יחד לכדי רומן מסעיר, חשוף, ססגוני ומטלטל....

3.
מה מסתתר מאחורי קיר האבנים בפינת הרחובות ארלוזורוב ואבן גבירול בתל-אביב? מהו גל האבנים שניצב ליד כביש מס' 1 בסיבוב מוצא? ולמה בכלל יש צריח מסגד באמצע הרחוב הראשי ביהוד? אומרים ישנה ארץ מציע 18 סיורים אל רבעי-ערים ואל כפרים פלסטיניים שהתרוקנו במהלך הנכבה ונהרסו ברובם בידי ישראל. הסיורים מובילים אל מקומות שהיו כאן, ושאת שרידיהם אנו פוגשים לרוב, גם אם לא תמיד יודעים מה פשרם. מאלזיב חוף אכזיב בצפון ועד באר שבע ביר אלסבע בדרום, יחשפו הסיורים בפני המטיילת והקורא את השכבה בנוף שלא תמיד רואים, ויתנו לאותן חורבות, בתים נטושים ומבני אבן חיים ומשמעות אחרת מזו שרובנו מכירים. פתח דברים / תומר גרדי הספר הזה הוא הצעה. הוא הזמנה. הוא קריאה. הקורא בו נקרא, הקוראת נקראת, להכרה. להכרה של פלסטין שבתוך-תוכה של ישראל. להכרה של הנכבה הפלסטינית. להכרה בה. אולם לפני אותה קריאה להכרה, לפני רגע המפגש של הקוראת בספר עם המילים ועם הצילומים, לפני ההליכה את הסיור, ועוד לפני היציאה לאור, לפני ההדפסה והכריכה, ההפצה לחנויות, המכירה, לפני כל אלה, הספר הזה עצמו הוא מעשה של הכרה. הוא מעשה של הכרוֹת רבות, שמכיריהן הן היוצרים והיוצרות של הספר הזה. לפני שהוא קריאה להכרה, הספר הזה הוא מעשה של הכרה. הכרה פוליטית אזרחית, בנכבה הפלסטינית, דרך צילום ודרך כתיבה. כל אחד ואחת מהכותבות ומהצלמות שהשתתפו במעשה ההכרה הזה, היו גם שותפות במעשה העריכה של הספר, חברות במערכת המורחבת שעיצבה את אופיו ומהותו. חמישים או שישים אנשים הגיעו לפגישת העבודה הראשונה לקראת יצירתו, בינואר 2011 במשרדי עמותת זוכרות, נענים בכך לקול קורא אשר פרסמנו ובו קריאה לכותבים וצלמים שירצו לקחת חלק ביצירתו של ספר סיורים, אל רובעי ערים פלסטיניות וכפרים פלסטינים שהרסה מדינת ישראל בנכבה הפלסטינית....






©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ