'אבן נייר' נפתח בשמועה. בגוף ראשון, דוקומנטרי, אני מחפש אחר אמיתותה. המוזיאון הגדול להיסטוריה וטבע, במקום שבו נולדתי וגדלתי, קיבוץ דן, בגליל העליון, עשוי אבנים של כפר ערבי הרוס.
אלא שלא סיפור בילוש או התחקות מסופר כאן בספר. כבר במחציתו הראשונה של הפרק הראשון מתאמתת השמועה, מאורכבת בארכיון קיבוץ דן, בארכיון הציוני בירושלים, בזיכרונם של חברי וחברות קיבוץ. חברי הקיבוץ פרקו את הכפר, הובילו את אבני בתיו במשאית, מההר אל העמק, ערמו את אבני הכפר על חלקת הכרם הישנה, וצרו ממנו מוזיאון להיסטוריה. לכפר קראו 'הונין'.
היסטוריה כותבים במילים, ומילים משנות היסטוריה, כשמשתנה ההיסטוריה, משתנה גם המקום. איך ישנו המילים את ההיסטוריה שלנו, את המקום שבו אנחנו חיים? 'אבן, נייר' מפעיל את המילים, את השפה העברית, ומבקש לשנות בדרך זו את המקום באמצעות השפה. הלוך וחזור, מן הכפר 'הונין', הלאה ממנו ובחזרה, בעשרה שערים, בחלקם בדיוניים, בחלקם תיעודיים, בפרוזה, בשירה, במחזה, בזרמי-התודעה, מחפש הספר את הספרות ואת האי-ציות. את ההתנגדות ואת שפתה.
תומר גרדי חי בתל אביב. פרסם שירים וסיפורים במוסף תרבות וספרות של הארץ ובכתבי עת שונים.עורך את כתב העת 'סדק'. גרדי עוסק בשפה, באופני פעולתה, בדרכים שלהם היא מסוגלת ובמרחב הציבורי שאותו חולקים בני האדם.
אבן, נייר הוא ספרו הראשון.