כמעט תשע שנים חלפו מהיום שבו הכריזה ההתסדרות הרפואית על שביתה, ועד שצוות של שלושה בוררים קבע בפסק בוררות מקיף כי הרופאים זכאים לתוספת שכר של 23.5%. ב-9 במרס 2000 יצאו הרופאים למאבק ארוך וכואב, במטרה להביא לשינוי יסודי במעמד מערכת הבריאות הציבורית ובמעמד הרופא בה. השביתה נמשכה יותר מארבעה חודשים ובסימה נחתם ב-13 ביולי 2000 הסכם שקבע לרופאים תוספת שכר של כ-13%. איש לא העלה אז בדעתו שיחלפו 3,057 ימים עד שהרופאים יקבלו את מלוא הפיצוי המגיע להם. רק ב-26 בנובמבר 2008 קבעו הבוררים כי גם התוספת שניתנה לרופאים "היא בבחינת טיפה בים של מכלול שינויים מרחיקי לכם הנדרשים למערכת הרפואה הציבורית של ישראל". הספר מתאר את הרקע להביא להחלטת ההסתדרות הרפואית, בהנהגתו של ד"ר יורם בלשר, להכריז על שביתה, שהיו בה הרבה עליות ומורדות ושבסיומה הקבעו כמה תקדימים בתולדות יחסי העבודה, בהם הסכמתו של גוף המייצג עובדים - ההסתדרות הרפואית - לוותר על זכות השביתה למשך עשר שנים (מ-2000 עד 2010) לראשונה בתולדות המשק. הספר נכתב בתום עבודת תחקיר יסודית על ידי העיתונאי הוותיק גדעון אלון, והוא עוקב אחר המאבקים שניהלה ההסתדרות הרפואית לאורך השנים ומשבץ בהם סיפורים אישיים של רופאים וחולים....

מאחורי הקלעים של ארבעים שנות עבודתו העיתונאית של גדעון אלון הכתב הפרלמנטרי של "הארץ". בשנת 1994 זכה בפרס סביסלוצקי לכתב הפרלמנטרי המצטיין. חבר השופטים בראשות שר החינוך, זבולון המר, ציין כי העניק לו את הפרס "בזכות כתבותיו המקיפות והמעמיקות על עבודתה של הכנסת ובזכות גישתו העניינית והביקורתית"....

רופא הכנסת, ד"ר יצחק ליפשיץ, היה מוסד בבית המחוקקים. במשך 32 שנים, שבהן כיהן תחת שישה ראשי ממשלה, שמונה יושבי-ראש כנסת וחמישה נשיאים, הוא טיפל בבעיות הרפואיות של כ-500 חברי כנסת, עובדי הכנסת ואנשי המשמר. כשפרש ב-2019 ערכו לכבודו יושב ראש הכנסת דאז יולי אדלשטיין והמנכ"ל אלברט סחרוביץ טקס פרידה מרגש.במשך כל השנים הארוכות שבהן שירת ד"ר ליפשיץ את השרים וחברי הכנסת, במסירות ובמקצועיות רבה, הוא סירב בתוקף להעניק ראיונות ולספר על החוויות שהיו לו בעבודתו עם השרים וחברי הכנסת. הוא היה אגוז קשה מאוד לפיצוח. תמיד נהג לומר לי, "עכשיו לא אתראיין, אבל אולי אחרי שאפרוש".לאחר שעזב את הכנסת נענה לפנייתי והסכים לספר על כמה מהאירועים הרפואיים שהיה מעורב בהם במהלך השנים, ולהציג בפני תמונות מרגשות, אך מפאת סודיות רפואית סירב בתוקף לנקוב בשמותיהם של כמה נבחרי ציבור שחשפו בפניו פרטים רפואיים אישיים וסיפרו על בעיות הבריאות שלהם. ד"ר ליפשיץ מספר ש"מרפאת הכנסת מהווה סיסמוגרף לכל מה שמתרחש בכנסת. כשהיו דיונים מתוחים במליאת הכנסת, שבהם לא היה ברור אם יהיה רוב לקואליציה בהצבעה וההכרעות התקבלו על חודו של קול או של קולות בודדים, או כשהאופוזיציה הפתיעה וניצחה בהצבעה חשובה, ניתן היה להבחין בכך במספר חברי כנסת שהגיעו למרפאה והתלוננו על כאבים בחזה, עלייה בלחץ הדם, קוצר נשימה, מיגרנה, תפרחות בעור ותופעות פסיכוסומטיות שונות. היו גם מקרים שבהם ראיתי שרים וחברי כנסת מתוחים ונרגזים מאוד בעקבות כתבה שפורסמה עליהם באחד העיתונים או בטלוויזיה, ואני כרופא עשיתי כל מאמץ כדי להוריד את גובה הלהבות ולנסות להרגיע אותם".ד"ר ליפשיץ רואה במרפאת הכנסת "מעין מקלט או שמורת טבע, שבה נבחרי הציבור מרשים לעצמם לדבר בחופשיות על המצוקות הרפואיות והבעיות האחרות שלהם, משום שסמכו עלי ששום דבר לא ייצא החוצה. במרפאה שלי גיליתי שמאחורי מנהיגי הציבור ישנם בני אדם עם המון אמוציות, הרבה אגו וכבוד ותכונות אנוש אלמנטריות של כעס, זעם ועלבון צורב, וזה חל על גברים ונשים כאחד". הוא מגלה שכרופא הכנסת חש חובה לדעת בדיוק מהם גורמי הסיכון של כל אחד מהשרים וחברי הכנסת, כדי לדעת מתי נדלקות הנורות האדומות וכיצד לתת להם את הטיפול המהיר והטוב ביותר, אם יזדקקו לו.כדוגמה הוא מציין: "כשחבר כנסת הסובל מבעיות של סוכרת מזריק לעצמו אינסולין, איננו אוכל ועולה לדוכן הנואמים ומדבר בזעם ובכעס רב ובקולי קולות, הוא מוריד את רמת הסוכר שלו. כשראיתי זאת, נהגתי לגשת לעוזריו הפרלמנטרים של אותו חבר כנסת וביקשתי מהם לגשת אליו כי הוא עלול להתעלף". כך למשל, כשחבר הכנסת מיכאל איתן (שכיהן בכנסת מ-1984 עד 2013) נאם ב-1993 את הנאום הארוך ביותר שהושמע בתולדות הכנסת (10 שעות ו-7 דקות) על תקציב המדינה, תפס אותו ד"ר ליפשיץ בשירותים והזהיר אותו כי אם לא יפסיק את הנאום הוא עלול לסבול מפקקת (טרומבוזה) ברגל. איתן ציית להוראות הרופא והפסיק את נאומו. הספר "מתחככים" נועד לאפשר לקורא המתעניין בפוליטיקה, השואף לדעת כיצד באמת מקדמים הצעות חוק ומאשרים חוקים חשובים בבית המחוקקים, שמסקרן אותו להבין מהם השיקולים שמנחים את נבחרי הציבור ביוזמות שלהם, לקבל מידע מעניין ממי שהסתובב במסדרונות הכנסת עשרות שנים, ממי שישב במאות דיונים וישיבות של מליאת הכנסת והוועדות שלה, ממי שהכיר מקרוב את השרים וחברי הכנסת וניהל אתם שיחות ארוכות, והם לעתים נועצו בו וביקשו לקבל ממנו רעיונות ועצות. בספר יגלו עניין לא רק פוליטיקאים בהווה ובעבר, וכאלה ששואפים וחולמים להיות חברי כנסת, אלא גם אזרחים, חיילים, סטודנטים, שאינם מכירים מקרוב את המתרחש בכנסת, וזו הזדמנות עבורם להכיר יותר לעומק, מעבר לכותרות של מהדורות החדשות בטלוויזיה, מבזקי החדשות ברדיו והכותרות בעיתונים, איך מתפקדת הרשות המחוקקת, שבסופו של דבר היא זו המאשרת את ההחלטות החשובות ביותר, המשפיעות על חיינו בכל התחומים, בנושאים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים, ענייני רווחה ושיכון, תרבות וספורט. הכנסת היא זו שקובעת כמה מיסים נשלם, איפה יסללו כבישים חדשים וכמה ישובים יוקמו בשנים הקרובות והיכן. הספר מעניק לקורא תמונה מקיפה על תפקודם של נבחרי הציבור, על המאמצים הכבירים שהם משקיעים כדי לקדם הצעות חוק, על היחסים בין חברי הכנסת היהודים והערבים, על המאבקים היצריים והתחרותיים, על יחסי ידידות שנרקמים בין חברי כנסת ערבים וחרדיים ועל טיב הקשרים בין חברי הכנסת והכתבים הפרלמנטריים. הספר מאיר פינות חשוכות שלא נחשפו למצלמות הטלוויזיה כמו פעילותן של ועדות המשנה של ועדת החוץ והביטחון ובוחן באיזו מידה הכנסת ממלאת תפקידה כרשות מפקחת ומבקרת של הממשלה, צה"ל, המשטרה והשב"כ. הספר מספר על "הנסיכים" של הכנסת ועוסק גם ב"פשלות" הגדולות שהתרחשו ומספר על המתרחש במזנון הח"כים. פרק מיוחד מוקדש לשרים וחברי כנסת שהועמדו לדין, הורשעו ונכלאו מאחורי סורג ובריח. אלון זכה ב-1994 ב"פרס סביסלוצקי" לכתב הפרלמנטרי המצטיין " וב-2021 ב"פרס כנרת למפעל חיים" בתקשורת ע"י המכללה האקדמית "כנרת". זהו ספרו הרביעי. קדמו לו "בחירה ישירה" (1995) "בכח ההידברות" (2009) ו"ארבעים על ארבעים" (2013) ...