פרק ראשון:
שותפי הסוד — האם הם משפיעים על המתרחש בצה"ל, בשב"כ ובמוסד?
הקירות באולם הישיבות של ועדת החוץ והביטחון במשכן הכנסת ספגו לתוכם במהלך השנים את סודות המדינה הכמוסים ביותר. באולם הזה חשפו שרי הביטחון, הרמטכ"לים, ראשי המוסד והשב"כ את הפרטים המסווגים ביותר הקשורים לביטחון הלאומי, בפני מספר מצומצם של חברי כנסת המוגדרים כשותפי סוד, משום שהם חברים בוועדה היוקרתית ביותר בכנסת.
ישיבותיה של מליאת הוועדה, ובעיקר של ועדות המשנה שלה, ריתקו אותי מהיום הראשון שהגעתי לכנסת. העובדה שזו הוועדה היחידה בכנסת (למעט ועדת האתיקה) שדיוניה מתנהלים מאחורי דלתיים סגורות דרבנה אותי תמיד לנסות לברר ולשאול, לחקור ולהתעניין, על מה מדברים בחדרי חדרים? איזה חומר ביטחוני מובא לעיונם? מהו המידע שמנסים להסתיר מאתנו?
בשל העיסוק בנושאים ביטחוניים כמוסים לא הותרה במשך שנים רבות השתתפותם של חברי כנסת ערבים בישיבות ועדות המשנה. כשיצחק שמיר נבחר לראשות הממשלה הוא אף התנגד לכך שחבר הכנסת יוסי שריד ממרצ יהיה חבר בוועדת המשנה הסודית העוסקת בנושאי מודיעין. יושב ראש הוועדה דאז, חבר כנסת אליהו בן־אלישר (הליכוד), אמר כי "אין לעשות שותפי סוד אנשים שאינם שותפי סוד". לאחר הבחירות ב-1992, כשיצחק רבין נבחר לראשות הממשלה, מונה חבר הכנסת אלוף (במיל') אורי אור ליושב ראש הוועדה, והוא צירף אליה את שריד, שלאחר מכן, במשך שני עשורים, היה אחד הח"כים החשובים בוועדה בשל חריפות שכלו והתעמקותו בנושאים הביטחוניים.
כשהגעתי לכנסת בראשית שנות התשעים היו חברי הוועדה שרי הביטחון לשעבר יצחק רבין ועזר ויצמן, והרמטכ"לים בדימוס, רפאל איתן, חיים בר־לב, מרדכי (מוטה) גור, והאלופים במיל' רחבעם זאבי (גנדי) ויהושע שגיא. זכורות לי שנים שבהן כל חברי ועדות המשנה שעסקו בנושאי ביטחון רגישים היו קצינים בכירים בצה"ל או בכירים בשב"כ, ולא הייתה כמעט דריסת רגל לחברי כנסת אחרים. רבים מראשי הוועדה היו קצינים בכירים במיל', ביניהם הרמטכ"לים שאול מופז וגבי אשכנזי, האלוף אורי אור, ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר, וכיום סגן ראש המוסד לשעבר רם בן ברק. אחת מחברות הוועדה, שלא הייתה קצינה בכירה בצה"ל, אמרה לי: "לפעמים אינני מבינה בדיוק על מה הם מדברים. הם משוחחים בקודים צבאיים ובסלנג צבאי שאינני מכירה".
בכל דיוני הוועדה נדרשים חברי הכנסת להשאיר את הטלפונים הניידים שלהם מחוץ לאולם הישיבות, ולחתום על התחייבות לשמור על סודיות ולא להדליף כל מידע לכלי התקשורת. חברי ועדות המשנה הסודיות נדרשים להגיע לחדרי הוועדה כדי לעיין בדו"חות מודיעין סודיים של אגף המודיעין ושל השב"כ, המגיעים כמעט מדי יום למזכירות הוועדה במעטפה אטומה עם שליח מיוחד.
בסך הכול יש יותר מעשר ועדות משנה, אולם החשובות ביותר הן הוועדות למוכנות וביטחון שוטף, למודיעין ושירותים חשאיים והוועדה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח.
כשראש המוסד או ראש השב"כ מגיעים לדיוני הוועדה הם אינם נכנסים לכנסת דרך שער הכניסה הראשי אלא בדרך צדדית, כדי שלא ייחשפו לתקשורת. אגב, אף שהוועדה נקראת "ועדת חוץ וביטחון" מרבית דיוניה עוסקים בנושאי ביטחון ורק מיעוטם בנושאי חוץ. כמה פעמים העלו חברי ועדה הצעות להקים ועדה נפרדת לענייני חוץ, אבל הן לא יושמו.
עד 1977 התקיימו כל הדיונים במליאת הוועדה ולא היו כלל ועדות משנה, אולם כשמשה ארנס (הליכוד) נבחר ליושב ראש הוא יזם הקמתן של ועדות משנה סודיות, כדי שחברי הכנסת יוכלו לדון ביתר יסודיות בנושאי ביטחון רגישים, ונציגי מערכת הביטחון לא יחששו לפתוח את סגור לבם ולהעביר דיווחים סודיים ללא חשש שדבריהם יודלפו לתקשורת. ארנס סיפר לי, בריאיון לסרט "חומות של שתיקה", שהופק ושודר על ידי ערוץ הכנסת: "הגעתי למסקנה שרק במסגרת ועדות המשנה, שמספר החברים בהן מצומצם, יוכלו חברי הכנסת להיכנס לעובי הקורה ולהתעמק בנושאים הביטחוניים ולשמור על הסודות. אני שמח שההסדר הזה נמשך כל השנים. כיושב ראש הוועדה לקחתי ברצינות את תפקיד הפיקוח על כל מערכת הביטחון, כולל המוסד ושירותי הביטחון". הוא סיפר עוד כי כשהזמין בפעם הראשונה את ראש המוסד, יצחק חופי, להופיע בפני הוועדה, הוא סירב לבוא ואמר שהוא מעביר את הדיווחים על פעילות הארגון החשאי רק לראש הממשלה. "שוחחתי על כך עם ראש הממשלה מנחם בגין," סיפר ארנס, "והוא הנחה את ראשי המוסד והשב"כ להופיע בפני הוועדה". כיום נוהגים ראשי המוסד והשב"כ להופיע פעמיים בשנה בפני מליאת הוועדה.
אולם לא תמיד הייתה ועדת החוץ והביטחון עם היד על הדופק, ועקבה בערנות ובדריכות אחרי ההתפתחויות הביטחוניות. ב-4 באוקטובר 1973, שתי יממות בלבד לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים, כינס יושב ראש הוועדה דאז, חבר הכנסת חיים צדוק (עבודה) את חבריה בקריה בתל אביב, לפגישה עם ראש הממשלה גולדה מאיר, אולם למרבה התדהמה הוועדה כלל לא דנה באותה ישיבה בפרסומים בתקשורת על כך שמלחמה ממשמשת ובאה. בכותרות העיתונים נאמר, "מתיחות בגבול הגולן וסוריה", "מצרים הכריזה כוננות בגזרה הצפונית והמרכזית של תעלת סואץ", "קהיר: הכרזנו כוננות בסואץ", "חוסיין: אם לא תיסוג ישראל מהשטחים — צפויה שואה חדשה", אולם הנושא העיקרי שהעסיק את הוועדה באותה ישיבה היה ביקורה של ראש הממשלה גולדה מאיר בווינה, ופגישתה עם הקנצלר ברונו קרייסקי. במהלך כל הדיון, שנמשך שעתיים, לא נאמרה מילה על החשש שעלולה לפרוץ מלחמה.
עובדות אלה נחשפו 40 שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 2013, כשיושב ראש הוועדה, חבר הכנסת אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו), יזם דיון בנושא הפיקוח הפרלמנטרי על מערכת הביטחון. הוא הפיץ בין חברי הוועדה קטעים מהפרוטוקול הסודי של ישיבת הוועדה מאוקטובר 1973 ושאל בפתח הדיון "איזה לקחים אנחנו צריכים להפיק מהעובדה שהוועדה לא דנה יומיים לפני מלחמת יום כיפור במתיחות לאורך הגבול? מה צריך להשתנות בהליכי העבודה שלנו, כדי שדבר כזה לא יתרחש שוב? המסקנה הראשונה היא שהוועדה חייבת לשמור על עצמאות מחשבתית, לא להיגרר אחרי מערכת הביטחון. כיום הדרג המדיני מכתיב ב-90% מהנושאים שעל סדר היום ואין שום פיקוח על גופי המודיעין".
שופט בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, שעמד בראש ועדת החקירה על מחדלי מלחמת יום הכיפורים, אמר בדו"ח הסופי כי "בחודשים ספטמבר־אוקטובר 1973 ועדת החוץ והביטחון יכולה הייתה להתרשם מידיעות שפורסמו בתקשורת שיש פוטנציאל למלחמה, אבל היא לא מצאה לנכון לדרוש דיון יזום מטעמה שבו היא תשאל שאלות ואולי תדליק איזה שהן נורות אזהרה".
בדצמבר 1994 אמר לי אריאל שרון, (בכתבה שפרסמתי ב"מוסף הארץ") שהיה אז חבר כנסת והקדיש שעות רבות לדיוני ועדת המשנה למודיעין, כי "אנחנו ניזונים מהמידע של ראשי זרועות המודיעין. בעיניי חשוב מאוד שנקבל הערכות מגוונות. לכן ראיתי חשיבות בהופעתו בפנינו של סגן ראש אמ"ן למחקר, משום שהוא הביע דעה פחות מקובלת בצה"ל. לצערי יש בצה"ל קצינים בכירים אחרים, שנוהגים להתאים את ההערכות שלהם כדי לשאת חן בעיני ראש הממשלה".
כששאלתי את יושב ראש הוועדה דאז, אורי אור, כיצד ועדת המשנה מפקחת באופן מעשי על פעילות השב"כ, לאור תלונות רבות של פלשתינאים שהיו אז על כך שמענים אותם בחקירות, הוא השיב: "ערכנו ביקורת בכל מתקני החקירה של השב"כ ובדקנו את הטענות בדבר שימוש בשקים וב'ארון' בחקירות. התרשמתי שיש הקפדה רבה על הנהלים, אבל אינני יכול לומר שאין חריגים". חברי הוועדה סיפרו כי רק בדיוני ועדת המשנה למודיעין הם החלו להבין עד כמה ראשי השירותים הם אנשים בודדים וממודרים. "אין להם עם מי לחלוק את ההתלבטויות שלהם. רק כשהם נפגשים אתנו יש להם תחושה טובה כי הם רשאים סוף סוף לפתוח את הפה ולהקל קצת על עצמם".
כל חברי הכנסת שהיו חברים בוועדות המשנה החשובות מודים כי היקף המידע שנחשף בפניהם היה רב הרבה יותר מהמידע שקיבלו חברי הקבינט המדיני־ביטחוני. הנשיא לשעבר ראובן ריבלין, שהיה חבר בוועדה לפני שנבחר לנשיאות, סיפר לי: "כשנבחרתי לנשיאות התברר לי בפגישות שקיימתי עם שרים החברים בקבינט, שאני בקיא בנושאים ביטחוניים הרבה יותר מהם, לא בגלל ידיעות שקיבלתי בתוקף תפקידי כנשיא המדינה, אלא מתוך אותן ידיעות שלמדתי עליהן וחקרתי אותן בוועדת חוץ וביטחון במשך שנים. היו נושאים חשובים ביותר, שבוועדה דנו בהם בשלוש ישיבות רצופות, לעתים במשך 30 ואף 40 שעות, בה בשעה שבקבינט דנו בכך במשך חצי שעה".
דן מרידור, שהיה שר משפטים ויו"ר הוועדה, אמר: "כחבר ממשלה ידעתי פחות מאשר כחבר הוועדה. כשהייתי יו"ר הוועדה היה אתי בוועדה גם חבר כנסת ואלוף (במיל') רחבעם זאבי (גנדי). יום אחד הוא החליט לעזוב את הוועדה ולהצטרף לממשלה. אחרי כמה שבועות ראיתי אותו בכנסת והוא אמר לי: 'דן, למה לא אמרת לי? השבתי: מה לא אמרתי לך? הוא ענה: עזבתי את הוועדה, היום אני לא יודע כלום, כשישבתי אצלך ידעתי הכול".
חבר הכנסת צחי הנגבי (הליכוד), שהיה יו"ר הוועדה, אמר: "הייתי בקבינט הרבה שנים, גם כשר לביטחון הפנים, גם כשר המשפטים, גם כשר הממונה על השירותים החשאיים, ואי אפשר בכלל להשוות בין ישיבה פעם בשבוע, בדרך כלל נקודתית, שעוסקת באיזושהי נישה ספציפית, ליכולת של חבר ועדת משנה לקבל תמונת מצב איכותית על כל נושא והתרחשות".
חבר הכנסת יוסי שריד (מרצ) ז"ל, שהיה חבר בוועדות המשנה במשך כעשרים שנה, אמר: "שרים לא יודעים כלום, שרי הממשלה לא יודעים דבר וחצי דבר. הייתי בקבינט, הייתי בקיצ'ינט (מטבחון), הייתי איפה שאתה רוצה או לא רוצה שאהיה, הייתי בכל מקום, ואני יכול לומר בוודאות ששרים לא יודעים כלום, שרי קבינט יודעים מעט מאוד, כמעט כלום. בציבור יש תמיד איזו סברה: הם שם למעלה יודעים. טוב, הרי אין לזה שחר, הם שם למעלה לא יודעים".
חבר הכנסת עפר שלח (יש עתיד), שעמד בראש ועדת המשנה החשובה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח, אמר לי בריאיון לסרט: "ועדת החוץ והביטחון ובוודאי ועדות המשנה שלה הן כיום גוף הידע הכי נרחב ועמוק. חוץ מראש הממשלה ושר הביטחון, אין גוף שיש לו כמות כזו של ידע. יש לנו השפעה רבה. למשל בתוכנית הרב שנתית של צה"ל קיימנו יותר משלושים דיונים בוועדת המשנה, כאשר הקבינט ראה ואף אישר אותה בפעם הראשונה חודשיים אחרי שהחלו לעבוד לפיה".
במהלך השנים היו לא מעט עימותים בין חברי הוועדה לבין ראש הממשלה, שר הביטחון ובכירים בצה"ל, על רקע רצונם למלא את תפקידם לפקח על צה"ל ומשרד הביטחון, ולא להסתפק רק בקבלת סקירות ומידע על המתרחש בצה"ל. נמרץ במיוחד בתחום זה היה חבר כנסת יובל שטייניץ (שכיהן כיושב ראש הוועדה בשנים 2006-2003), ומיד לאחר שנכנס לתפקידו הכריז כי "הוועדה תחדל להיות 'בית לורדים' ו'חותמת גומי' של מערכת הביטחון ותיישם פיקוח פרלמנטרי עצמאי ואפקטיבי".
שטייניץ לא רק דיבר אלא גם קיים. בסוף שנת 2003 הוא יזם הקמת ועדת חקירה שתבחן את הערכות המודיעין לקראת המלחמה בעיראק. ההחלטה הייתה לצנינים בעיני ראשי מערכת הביטחון, שביקשו שהקמת הוועדה תידחה עד לאחר שצה"ל יסיים את התחקירים בנושא זה. שטייניץ דחה את הדרישה והקים את הוועדה לאלתר. שר הביטחון שאול מופז והרמטכ"ל משה (בוגי) יעלון איימו שלא ישתפו פעולה עם הוועדה אם הרמטכ"ל לא יהיה ראשון העדים שיופיעו בפניה. שטייניץ הגיב בקשיחות: "הוועדה היא זו שתקבע מי יוזמן ומתי". מופז חלק על עמדתו. בדיעבד הוא סיפר: "היה ויכוח בינינו. שטייניץ רצה להזמין קודם כל את הרמטכ"ל לדון בנושאים המודיעיניים. יעלון בא אלי ושאל: מה זה הסדר הזה? אני חושב שצריך להופיע בפני הוועדה קודם כל ראש אמ"ן. אני תמכתי בעמדתו. אמרתי לשטייניץ: 'תשמע, תזמין קודם כל את ראש אמ"ן, ולאחר מכן אם יהיו לך שאלות, תשאל גם את הרמטכ"ל.' אבל שטייניץ התעקש שקודם כול יופיע הרמטכ"ל. הקפדנו שהדבר יתבצע על פי הנורמות הנהוגות בצה"ל".
בדיעבד סיפר שטייניץ : "לאחר הכישלון המודיעיני הברור בעיראק, כולם, האמריקאים והבריטים, הצרפתים, האוסטרלים ואנחנו היינו בטוחים שלסדאם חוסיין יש נשק כימי, ויש טילים שמסוגלים להטיס את הנשק הזה מעיראק לישראל, וגם התכוננו בהתאם, עם השקעות של מיליארדים, גייסנו מילואים, חיל האוויר פטרל, חילקנו מסכות, כשהסתבר שכל זה לא היה ולא נברא. אני הייתי הראשון שאמרתי, על זה אני עושה ועדת חקירה. מערכת הביטחון כולה עמדה על הרגליים האחוריות".
ריבלין צידד בעמדתו של שטייניץ. בדיעבד אמר כי "הבעיה הייתה עם הרמטכ"ל יעלון, שראה בזה התערבות של ועדת חוץ וביטחון בנושא שהוא בשיקול דעתו הבלעדי. אמרתי אז לרמטכ"ל, שכאשר הוא מוזמן להתייצב בפני הוועדה הוא חייב קודם כול לבוא ולהופיע בפניה".
שאול מופז, שהיה שר הביטחון באותה תקופה, אמר כעבור שנים: "הסוגייה איך מתמודדים עם הנושא המודיעיני לקראת מלחמת המפרץ, היא סוגיה שהעלתה הרבה מאוד שאלות, והרימה הרבה מאוד גבות במערכת הביטחון. השאלה שהועלתה הייתה האם אנחנו צריכים לבקש אישור מוועדת חוץ וביטחון כיצד על המודיעין הישראלי להיערך. על פי הפרוטוקול, החוקים והכללים בישראל, אין בכך כל צורך. ברור שמערכת הביטחון בתקופה כזאת פועלת בלחץ של זמנים, כי עליה לקבל החלטות והיא נדרשת לשמור על מערכת של איזונים ושקלול של כל הנושאים, גם מול המערכת האמריקאית, וגם בתוכנו ולא מתקבל על הדעת שבכל נושא כזה נפנה לוועדת חוץ וביטחון".
שטייניץ נזכר כי "ראש הממשלה אריאל שרון מאוד לא אהב את החלטת הוועדה להקים ועדת חקירה פנימית, שתבחן הערכות המודיעין לקראת המלחמה בעיראק. הוא אמר לי: 'תשמע, אני מאוד לא אוהב את זה, אבל אני כבר הבנתי שמי שמנהל את הוועדה זה אתה ולא אני. אנחנו נכבד כל החלטה שלך'. אותו דבר אמר לי ראש המוסד. לעומתם, שר הביטחון מופז, הרמטכ"ל יעלון, סגן הרמטכ"ל גבי אשכנזי וראש אמ"ן אהרן זאבי־פרקש יצאו נגדי למלחמת עולם".
המחלוקת בין שטייניץ לבין מופז ואשכנזי הגיעה לטונים גבוהים. בריאיון לסרט על ועדת החוץ והביטחון משחזר שטייניץ: "בשלב מסוים הם ממש איימו עלי. אני זוכר שקיימתי פגישה עם מופז, שהגיע יחד עם סגן הרמטכ"ל אשכנזי, ועוד כמה קצינים בדרגות אלוף ותת אלוף, שממש יצאתי ממנה מאוים. הם אמרו לי: 'תשמע, בעצם, אם אתה תתעקש על זה אנחנו נלך איתך לקרב, וננצח אותך, כי פומבית הצבא מעדיף את לובשי המדים על פוליטיקאים. תשכח מזה!'"
מופז התייחס לטענות של שטייניץ בלגלוג. "אלה שטויות. לא צריך להתייחס לזה ברצינות. אינני זוכר שמישהו השמיע איומים כאלה. נכון שהיה ויכוח, על גבול הלגיטימיות, כי דברים שמתרחשים תוך כדי פעולה לא צריכים לדווח עליהם לוועדה מיידית, גם לא לפני מבצעים או היערכויות. לאחר פעולה בוודאי שיש לדווח לוועדת החוץ והביטחון ולהשיב על כל שאלה".
ב-2004 פרסמה הוועדה דו"ח מסכם, שבו ביקרה בחריפות את תפקודי קהילת המודיעין וכישלונה להעריך נכונה את אי הימצאותם של טילי קרקע־קרקע ונשק בלתי קונבנציונלי בידי עיראק בחודשים שקדמו למלחמת עיראק. שטייניץ נזכר שבצה"ל לא קיבלו את ממצאי הדו"ח בהבנה. "ראש הממשלה שרון והמוסד איכשהו השלימו עם זה, אבל בכירים בצה"ל עמדו על הרגליים האחוריות והתחילו להשמיץ את הדו"ח. לאחת הישיבות שקיימתי על ממצאי הדו"ח במליאת הוועדה הגיע קצין מאמ"ן, שאמר, 'קיבלתי פקודה לא לדבר'. מיד קיבלתי יחד עם יו"ר הכנסת ריבלין החלטה להזמין את הרמטכ"ל לשיחת בירור אצל יושב ראש הכנסת ויו"ר הוועדה. שבועיים לאחר מכן הוזמן הרמטכ"ל לשיחת בירור והתנצלות בפני הוועדה כולה. שרון מאוד לא אהב את זה וכעס עלי. הוא אמר לי: "אתה לא יכול לנצח את לובשי המדים, אתה פוליטיקאי, תפעל בתחכום. אני לא מעז להזמין את הרמטכ"ל לשיחת בירור אף שאני כועס עליו לפעמים".
כמה שנים לאחר מכן אמר שטייניץ בריאיון שהעניק לי: "יש חשיבות עצומה לכך שהציבור יראה שהפרלמנט הוא מעל הצבא ושהכוחות המזוינים כפופים לפרלמנט."
ריבלין ציין כי "אם המבוקר הוא זה שיקבע את הדרך והתנאים לביקורת עליו, מה שווה הביקורת?"
בעקבות המחלוקת בין הוועדה והצמרת הביטחונית החליטו ריבלין ושטייניץ בספטמבר 2003 להקים ועדה ציבורית שתמליץ כיצד להגביר את הפיקוח של הכנסת על מערכת הביטחון. בראש הוועדה עמד פרופ' אמנון רובינשטיין, שהיה שר במשך 25 שנה ומשפטן בעל שם. בוועדה היו חברים גם הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון, יו"ר הכנסת לשעבר אברהם בורג, יו"ר ועדת חוקה של הכנסת מיכאל איתן ופרופ' יפה זילברשץ מאוניברסיטת בר־אילן. ההמלצה העיקרית של הוועדה הייתה לשנות בצורה משמעותית את תהליכי האישור של תקציב הביטחון, משום שבמהלך כל השנים לא יכלה ועדה משותפת של ועדות חוץ וביטחון וכספים לבחון בצורה רצינית את כל מרכיבי תקציב הביטחון. על פי ההמלצה, לאחר שוועדת הכספים תאשר את מסגרת התקציב הוא יועבר לטיפולה של ועדת משנה מיוחדת של ועדת חוץ וביטחון, שתבחן את כל הסעיפים ואת עלויות הפרויקטים הגדולים בתיאום עם אנשי מערכת הביטחון. שר הביטחון מופז התנגד לכך. הוא אמר ש"אין מקום להקמת ועדה פרלמנטרית שתפקח על תקציב הביטחון".
מעניין שכמה שנים לאחר מכן, לאחר שכיהן כיושב ראש ועדת חוץ וביטחון, ראה מופז את הדברים באור אחר לחלוטין. הוא אמר בריאיון לסרט כי "בתפקידיי כשר הביטחון, רמטכ"ל, אלוף פיקוד ויו"ר הוועדה, שמילאתי במשך שמונה שנים, שאלתי את עצמי עד כמה הוועדה הזו השפיעה. אני חושב שהפיקוח הפרלמנטרי הוא מחויב המציאות, גם כאשר יכולת ההשפעה של הוועדה ברמה האסטרטגית היא מוגבלת, משום שהשותפות שלה בתהליכי קבלת ההחלטות במטכ"ל, במוסד ובשב"כ היא יחסית מוגבלת, אבל יש חשיבות שתהיה לוועדה עצמאות מחשבתית ומקצועית, כדי שתוכל לפקח ביתר אפקטיביות על הגופים הביטחוניים. היתרון של ועדה זו על גופים אחרים הוא שהפיקוח שלה יכול להיות בזמן אמיתי. היא לא מפקחת על מבצעים ופעולות שנעשים ביום יום, אבל כשהיא שומעת את הרמטכ"ל, אלופי הפיקודים וראשי השב"כ והמוסד, ביכולתה להגיב בזמן אמיתי להערכות אלה. יש בעיניי גם חשיבות עליונה לוועדות המשנה, כי היכולת של 4-3 חברי כנסת ללמוד נושא, לשאול שאלות, לרדת לעומק וגם לבקר בקרה תהליכית היא נכונה".
למרות המאמצים שעשתה מזכירות הוועדה למנוע הדלפת מידע סודי מדיוניה, היו במהלך השנים גם הדלפות מהדיונים החסויים של ועדות המשנה. בדצמבר 2001, כשחבר הכנסת יובל שטייניץ (הליכוד) עמד בראש ועדת המשנה לתפיסת הביטחון, האשים אותו יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת דוד מגן (הליכוד), כי חשף ביומן הבוקר של "קול ישראל" פרטים שנמסרו בישיבת ועדת המשנה, ולפיהם הוגשה לוועדה המלצה לחזק בעשור הקרוב את הזרוע הימית של צה"ל על חשבון חיל האוויר, ולהשתחרר מתבנית החשיבה הקובעת כי חיל האוויר הוא הזרוע האסטרטגית העיקרית של צה"ל. שטייניץ אמר: "הגיע הזמן שאחרי שנים רבות של הסתמכות בעיקר על חיל האוויר, יפתח צה"ל אופציה ימית משמעותית ושהצבא לא ישים את כל הביצים בסל של חיל האוויר".
מגן היה המום מהחשיפה. הוא זימן את שטייניץ לשיחה ונזף בו. מגן אף הודיע לו כי הוא שוקל להקפיא את דיוני כל ועדות המשנה. שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, אמר בתגובה כי "זה דבר נורא. אם מוועדות המשנה החשאיות ביותר יש הדלפות, כנראה שנפרצו כל הסכרים". יוסי שריד אמר: "כמעט נפלתי מהכיסא כששמעתי את הדיווח ברדיו. לא האמנתי למשמע אוזניי, משום שזהו דבר חסר תקדים שמוועדת משנה יוצאת הדלפה כזו. תמיד אמרנו שאנו משתבחים בכך שוועדות המשנה הן שמורת הטבע היחידה שעדיין אפשר לקיים בה דיונים ללא הדלפות".
כשפניתי באותו יום לשטייניץ כדי לשמוע את תגובתו על הביקורת שהוטחה נגדו, הוא טען: "לא הדלפתי כלום. הדו"ח של ועדת המשנה נשאר חסוי. הסכמתי רק לספר ברדיו מה שאמרתי בכנס הרצליה, שבו השתתפתי בפאנל על תפיסת הביטחון של ישראל ונשאתי הרצאה תיאורטית על החשיבה המחודשת שלי לגבי עתיד הזרוע הימית של ישראל".
ראש השב"כ לשעבר, חבר כנסת אבי דיכטר, מספר כי "בסוף חודש מרץ השחור ב-2002, בו היו לנו בחודש אחד 130 הרוגים, ויצאנו למבצע "חומת מגן", שבו ביצענו גל מעצרים גדול מאוד והתחלנו לראות שהמעצרים מתחילים להשפיע על היקף פעולות הטרור, הופעתי בפני מליאת הוועדה ואמרתי שלחבית הטרור יש תחתית. לא צריך להגיע לאחרון המחבלים כדי לייבש את החבית הזו, אבל אם נשיג מסה קריטית, נייבש את החבית. אמנם לאחר מכן תקום חבית אחרת אבל זה ייקח זמן ולא יהיה מהיום למחר. מיד לאחר שאמרתי שלחבית הטרור יש תחתית, ראיתי שחלק מחברי הוועדה נעשו נסערים. בעודי ממשיך בסקירה הגיעה אלי הודעה בביפר שבריאיון לתקשורת ציטט חבר כנסת שריד את ראש השב"כ, שאמר שלחבית הטרור יש תחתית, וביקר את האמירה הזו. שמתי לב שבעודי סוקר את המצב בישיבה, שריד יצא מהאולם ולאחר מכן נכנס. לא ידעתי מה הוא עשה בחוץ, אבל מההודעה בביפר הבנתי היטב מה הוא עשה בחוץ."
יו"ר הוועדה לשעבר, צחי הנגבי (הליכוד), מגלה בספרו "לא ארץ נוכריה לקחנו", כי בתקופה שבה היו הדלפות מדיוני הוועדה, הוא ביטל ישיבה מתוכננת עם ראש השב"כ כי חשש מאוד שיהיו הדלפות לתקשורת. "שקלתי גם לפנות ליועץ המשפטי של הכנסת, כדי לבדוק אם יש אפשרות חוקית לחייב חברי ועדה לעבור בדיקת פוליגרף למציאת המדליפים".
במהלך השנים התברר לי יותר ויותר, כמי שסיקר את דיוני הוועדה, עד כמה התפקיד המוטל על חבריה הוא חשוב וחיוני, משום שחוץ ממבקר המדינה אין שום גוף ממסדי במדינה שיש לו את הסמכות החוקית לפקח ולבקר את צה"ל ומערכת הביטחון. דן מרידור, שהיה יושב ראש הוועדה ובמשך שנים חבר פעיל בה אמר בריאיון לסרט כי "תפקידה של הוועדה הוא קריטי, משום שעליה לפקח על תקציב הביטחון שמסתכם ב-60 או 70 מיליארד שקל, שמושקעים בהבטחת הקיום שלנו, ובשמירת נורמות התנהגות של צבא מוסרי. לשר הביטחון ולקבינט אין גוף שבודק את הצבא כל הזמן. קיים המטה לביטחון לאומי, אבל הם מבצעים רק חלק מהבקרה".
שטייניץ ציין כי "על מערכת החינוך, למשל, כל המדינה מפקחת. האקדמיה, ההורים, המורים והתקשורת. לגבי הביטחון, ובעיקר בנושאים החשאיים יותר, של מודיעין ומערכות נשק סודיות, אין שום שיח ציבורי או אקדמי אמיתי, ולכן כאן ועדת החוץ והביטחון היא הגורם החוץ־ממשלתי והחוץ־ביטחוני והחוץ־מודיעיני היחידי שמייצג בעצם את הציבור, ואת האקדמיה ואת התקשורת".
הנגבי אמר כי "לפעמים גם מערכות עם הכי הרבה כוונות טובות ורצון טוב הן פגומות ועושות שגיאות, ולכן הכלים שהוועדה מעניקה ליו"ר מאפשרים לו לחדור לנבכי הפעילות של הרשות המבצעת, ולהבין איפה הטעויות".
תקציב הביטחון מסתכם בכ-73 מיליארד שקלים והוא כ-11% מתקציב המדינה. באישור התקציב דנה ועדה משותפת לוועדות חוץ וביטחון וכספים. עפר שלח טוען כי "קיים כשל בסיסי במערכת, הנובע מכך שחברי ועדות המשנה שיכולים לגבש עמדות ולקבל החלטות על בסיס של ידע בתחום הביטחון, אינם יכולים לקבל החלטה אופרטיבית כי בסופו של דבר מי שמאשר את התקציב הם שרי הקבינט, שאין להם ידע בסיסי על תקציב הביטחון. ועדות המשנה דנות בנושא התקציב במשך עשרות שעות, הם לומדים את הנושא, נכנסים לפרטי פרטים, חוקרים את מנכ"ל משרד הביטחון ואת גופי הצבא המופיעים בפניהם".
עמר בר־לב (עבודה) היה מאד מוטרד, בשנים הארוכות שבהן היה חבר בוועדה, לפני שמונה לשר לביטחון פנים, מכך שמשרד הביטחון ממדר את הוועדה ולא נותן לה פרטים לגבי החלוקה הפנימית של מיליארדי שקלים שכלולים בתקציב הביטחון, ומונע מהוועדה למלא את תפקידה לבקר את מערכת הביטחון. לעומת זאת, הנשיא ריבלין ציין כי "אי אפשר למכור סיפורים לחברי הוועדה. הם מבינים מה הנתונים שמציגים בפניהם ויודעים לשאול את השאלות הנכונות. כאשר הייתה לחברי הוועדה תחושה שלא הייתה שקיפות מלאה מצד מערכת הביטחון, הוועדה על כל מרכיביה לא היססה לומר לנציגי מערכת הביטחון: 'אם לא תעמדו בדרישות שאנחנו מציבים לכם, לא נאשר לכם את התקציב.' לא הייתה איזושהי הצבעה אוטומטית שכולם תומכים בהצעת התקציב כי זה מה שצה"ל מבקש".
לעומת זאת מופז, סבור אחרת: "אין לחברי הוועדה מספיק זמן וגם את היכולת ללמוד לעומק את כל הנושאים הכלולים בתקציב הביטחון על כל מרכיביו, ולשאול את השאלות הנכונות על כל אחד מסעיפיו, זה דבר מאוד מורכב. אם חברי הוועדה דורשים שקיפות זה בסדר, אבל ישנם נושאים שבסופו של דבר שר הביטחון או הרמטכ"ל חייבים להחליט בהם בזמן אמת, ואין להם זמן להגיע לוועדה ולהסביר את השיקולים שלהם בכל החלטה שהם מקבלים. ככה אי אפשר לעבוד".
ב-2012, במהלך ישיבה של ועדת החוץ והביטחון, התגלעה מחלוקת קשה בנושא תקציב הביטחון בין ראש הממשלה נתניהו לבין שאול מופז, בעת שהיה יו"ר הוועדה. מופז קם על רגליו ואמר בזעם להפתעת כל הנוכחים: "היום נעשה דבר חסר תקדים בוועדה על ידי ראש הממשלה ודובריו. אנשי נתניהו סילפו דברים שאמרתי כביכול ולפיהם 'הרמטכ"ל יעלון לא אמר אמת ביחס לתקציב הביטחון'. לא יעלה על הדעת שיועצי התקשורת שלך יכניסו לפי דברים שלא אמרתי".
נתניהו אמר בתגובה: "לא נתתי הנחיה כזו ולא ברור לי מאיפה היא יצאה. אתה מאבד את העשתונות מהר. אתה יודע כמה דברים לא נכונים אומרים עלי ואינני מאבד עשתונות?"
לאחר הישיבה אמר מופז: "ראש הממשלה הוא שקרן. מה שהוא עשה פה שום ראש ממשלה לא העז לעשות".
כמה שנים לאחר מכן, כשנתבקש להתייחס לכך, אמר מופז כי "המעשה הזה היה מעשה נבלה. הוא היה מאוד מאוד חמור בעיניי. היה ויכוח על תקציב הביטחון, והדיווחים שקיבלנו מראש הממשלה ומחלק מחברי מערכת הביטחון, לא היו מספיק מדויקים באשר לתוספות התקציביות של קרוב ל-2 מיליארד שקל שניתנו לתקציב הביטחון, אך לא אושרו בממשלה. נתניהו הורה לדובריו לדווח תוך כדי הדיון לתקשורת, שאני אמרתי שהרמטכ"ל גנץ לא דיווח אמת בנושא תקציב הביטחון. בעיניי המעשה הזה היה חציית קו אדום. מאוד לא אהבתי את המהלך הזה".
עשרות רבות של דיונים קיימה ועדת החוץ והביטחון במסגרת ישיבות המליאה, ובעיקר בוועדות המשנה, על מבצע "צוק איתן", שהתבצע בקיץ 2014, נמשך כחמישים יום ובמהלכו נהרגו 69 חיילי צה"ל ו-2270 נפצעו, ובקרב הפלשתינאים נהרגו כ-2200 איש, מתוכם כ-1500 פעילי טרור. בדיעבד, לאחר שוך הקרבות, התברר שהמציאות שנחשפה לעיני הציבור במהלך המבצע בנושא המנהרות הייתה חמורה ומדאיגה עשרת מונים יותר מהתמונה שהוצגה בפני חברי הוועדה לפני המבצע. מבדיקת הדיווחים שנמסרו לוועדה במהלך ארבע שנים שלפני המבצע התברר שרק פעמים בודדות דנה הוועדה בנושא המנהרות וההצטיידות בנשק של חמאס. יושב ראש ועדת המשנה למוכנות וביטחון שוטף באותה תקופה, איתן כבל (עבודה), הודה לאחר תום המבצע כי "אולי טעינו בכך שלא הרבינו לעסוק בנושא המנהרות במסגרת ועדת המשנה בראשותי. בדיעבד ברור לי שלא נשאלו על ידינו כל השאלות ולכן לא ניתנו התשובות המתחייבות. לדעתי עתה כללי המשחק חייבים להשתנות. או שאנחנו מפקחים על פעילות הדרג הצבאי או שהמחויבות לפיקוח על צה"ל תוסר מאתנו. אני חש כמי שיש לו אחריות, אבל אין לו מספיק כלים לממש אותה. אין לי ספק שבקרוב נצטרך לעשות חשבון נפש גם עם עצמנו".
יריב לוין (הליכוד), שהיה יושב ראש ועדת המשנה למודיעין, אמר כי "אין ספק שבמבצע צוק איתן היו לנו בעיות מודיעין בנושא המנהרות. לדעתי היחלשות המודיעין שלנו החלה מאז תוכנית ההתנתקות ופינוי יישובי גוש קטיף".
חבר הוועדה מוטי יוגב (הבית היהודי) אמר: "אין ספק שהיה פער בין המידע שנמסר לנו אז לבין המציאות שחווינו במבצע. הסבירו לנו שמדובר באיום רקע שאפשר לטפל בו בצורה הנדסית. איש לא דיבר על היכולות הצבאיות של החמאס ועל כך שהם פועלים עם מערכת שליטה ואמצעים מתקדמים ושיש להם גם כוונות תקיפה".
כמה חברי ועדה תבעו לחקור את המחדלים והליקויים הקשים שנחשפו בצוק איתן. עפר שלח אמר: "במובנים רבים, בצוק איתן התגלו כשלים ובעיות יסוד יותר חמורות מאשר במלחמת לבנון השנייה. דברים רבים שקרו בצוק איתן לא הפתיעו את מי שחקר את הנושא הזה. אני חשבתי שצריך להיות כל הזמן תהליך של חקירה ובדיקה. כפי ששטייניץ הקים ועדת בדיקה מיוחדת על כשלי המודיעין במלחמה בעיראק, היה ראוי שהוועדה תחקור את הכשלים, אבל נתניהו התנגד לכך בתוקף ולכן יושב ראש הוועדה מטעם הליכוד לא קידם את ההצעה". באותה תקופה עמדו בראש הוועדה חברי הכנסת זאב אלקין ויריב לוין. אלקין הבטיח אז כי "הוועדה תקיים סדרה של דיונים להפקת לקחים מהליקויים שנחשפו ובעיקר בנושא המנהרות. לעומת זאת לוין אמר שהוועדה לא צריכה להקים ועדת בדיקה או חקירה בנושא המבצע אלא לקיים דיונים רגילים כדי לבחון את הליקויים שהתגלו.
מופז, שהיה גם הוא יושב ראש וחבר בוועדה באותה תקופה, אמר: "בימי הקרבות בעזה, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל דיווחו לוועדה כל אימת שנתבקשו. אבל לאחר שהמבצע הסתיים סברתי שחובתה של הוועדה לבדוק לאחר מעשה את הליקויים שהיו. לא חשבתי שיש צורך להקים ועדת חקירה, אבל ראוי שמליאת הוועדה וועדות המשנה שלה יחקרו את הנושא, אבל לצערי זה לא נעשה".
בדיונים של מליאת הוועדה לא נחשפים כמעט סודות מדינה כמוסים. במשך 14 שנים קיבלתי, יחד עם הכתבים הפרלמנטריים מכלי התקשורת האחרים, תדרוכים מקיפים על הדיונים מיד לאחר סיומה של כל ישיבה. ביוזמתו של יושב ראש הכנסת ה-14 דן תיכון (הליכוד) החל ב-1997 דובר הכנסת גיורא פורדס (שהיה גם דובר הוועדה) לכנס לאחר כל ישיבה של מליאת הוועדה את הכתבים ומסר להם מידע מקיף ומפורט על דבריהם של ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, אלופי הפיקודים, ראשי השב"כ והמוסד, לרבות ציטוטים מדבריהם. תיכון נקט בגישה זו משום שלעתים קרובות היו בתקשורת פרסומים לא מדויקים על דיוני הוועדה, שהתבססו על פרטי מידע שהעבירו חברי כניסת לכתבים.
פורדס, ששירת קודם לכן כקצין בכיר ביחידת דובר צה"ל, והיה בעל סיווג ביטחוני, העניק לנו הכתבים תחושה שאפשרו לנו להציץ לתוך אולם הוועדה שמקיימת את דיוניה מאחורי דלתות נעולות. לפני התדרוכים הוא נהג לתאם עם הצנזור הראשי את המידע שיעביר לעיתונאים, כדי שלא יימסרו פרטים סודיים שפרסומם עלול להסב נזק ביטחוני. ראשי הוועדה באותן שנים — חברי הכנסת עוזי לנדאו, דוד מגן, חיים רמון, שטייניץ והנגבי — לא התערבו באופי ובהיקף המידע שמסר, וסמכו על שיקול דעתו.
אולם לאחר פרישתו של פורדס מתפקידו ב-2011 הופסקו התדרוכים ולא חודשו עד עצם היום הזה. במקום תדרוך מוציא דובר הוועדה, רון רומן, לאחר כל ישיבה של מליאת הוועדה הודעה קצרה ותמציתית, שכוללת את דברי יושב ראש הוועדה ומידע כללי מאוד על הדיון. מי שניזוק מכך אינם הכתבים בכנסת אלא הציבור, משום שמידע חשוב שנמסר בדיונים, הכולל הערכות של גורמים בכירים בצה"ל ובמערכת הביטחון לגבי המצב הביטחוני מול סוריה ומול הפלשתינאים, הסכנות הביטחוניות הצפויות, מידע על התעצמות צה"ל, על המאבק נגד האיום האיראני ותוכניותיו לעשות שימוש בנשק גרעיני, נשאר בחדרים הסגורים ואיננו נמסר לציבור באמצעות כלי התקשורת. גישה זו עומדת בסתירה מוחלטת למדיניות ההצהרתית של הכנסת, שהיא גוף שקוף ופתוח שאיננו מסתיר מהציבור את תוכן הדיונים.
במהלך כל השנים התרשמתי שחברי הוועדה, ובעיקר חברי ועדות המשנה החשאיות, נהנים מאוד מהעובדה שהם שותפי סוד, ובתוקף זה מקבלים מידע חסוי וסודי וסיפורים כמוסים שהציבור לא יודע עליהם דבר וחצי דבר. פעמים רבות אמרו לי חברי ועדה בחצי חיוך, "חבל שאינני יכול לספר לך כמה דברים מעניינים שמענו היום," או "הנתונים והמידע שנמסרו לנו מאוד מטרידים. אני לא יכול לפרט, אבל יש לנו סיבות טובות לדאגה".
השאלה שהטרידה אותי הייתה אם לא קיימת מעין "עסקה" בלתי כתובה בין בכירים בצה"ל ובמערכת הביטחון, שמספקים את המידע הסודי, לבין חברי הוועדה, שבשל היותם שותפי סוד הם יימנעו מהטחת ביקורת על ליקויים וכשלים במערכת הביטחון. במבוא לדו"ח הוועדה לחקירת מערך המודיעין בעקבות המלחמה בעיראק כתב יובל שטייניץ: "ישנם הסבורים שהזכות ש'מעניקה' מערכת הביטחון לוועדת המשנה למודיעין ולשירותים חשאיים, להציץ לקודש הקודשים הסמוי של ביטחון ישראל, מאפשרת לה לדרוש בתמורה להימנע מלמתוח עליה ביקורת ציבורית גם היכן שהדבר מתאפשר. אילו היינו נוהגים על פי הכלל 'תהיי יפה ותשתקי' או אז היינו מועלים בחובתנו לחברה ולמדינה, ובסופו של דבר גם בחובתנו למערכת הביטחון".
הנגבי אמר כי "אנחנו לא מרגישים שנתנו לנו איזה מפתח לכספת מסוימת ולכן אנחנו צריכים לשמור על הכספת, אנחנו צריכים לשמור על הסודות, אבל הסודות האלה מייצרים אצלנו הרבה מאוד אחריות. כל הזמן אנחנו למעשה באיזשהו מסלול הכשרה שיאפשר לנו ברגע של משבר, כשיש מבצע צבאי או מלחמה, להיות מסוגלים לשאול את השאלות הנכונות ולהבין בצורה הכי איכותית מה מתרחש ומה צופן לנו העתיד".
הנשיא לשעבר ריבלין מודה: "יש לך כמובן סיפוק כשאתה יודע דבר שאחרים לא יודעים, אבל יש לך גם פחד שמטריד אותך בלילות, שכן אנשים ישנים הרבה יותר טוב כשהם לא יודעים מאשר כאשר הם יודעים".
אולם אין ספק שהשאלה הגדולה באמת שהטרידה אותי כל השנים, שבהן סיקרתי את דיוני הוועדה, הייתה האם היא ממלאת את תפקידה כגורם מפקח? האם יש לה את כל הכלים לכך? האם הציבור בארץ יכול לסמוך על קומץ חברי הכנסת החברים בוועדות המשנה שהם מבצעים מלאכתם כראוי? כששאלתי כמה מחברי הוועדה המנוסים את השאלה הזו קיבלתי תשובות מרתקות. שטייניץ אמר כי "מאוד חשוב שתהיה ועדת חוץ וביטחון חזקה ואפקטיבית, אך בשביל הטנגו הזה צריכים להיות שניים, אבל לגורמים המבוקרים, בהם ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש המוסד וראש השב"כ, מאוד נוח לא לחשוף הכול".
לעומת זאת, יוסי שריד אמר: "לעתים קרובות הוועדה מועלת בתפקידה, והתפקידים שכביכול מיועדים לה על פי התדמית, הפרוטוקול, התקנון והחוק אינם מתמלאים באמת."
עפר שלח (יש עתיד) סבור כי "הוועדה צריכה להיות הפילטר שמוציא לציבור הרבה יותר מידע ומעודד שיח הרבה יותר פתוח בענייני ביטחון. בדיונים הסגורים עצמם יכולים החברים להתבטא בפתיחות, אבל הם חייבים לפעול בחשאיות ולא להוציא את הדברים החוצה, אך במשימה הזו הם לא תמיד עומדים".
מופז, שראה את הוועדה גם כגורם מבקר וגם כנציג הגוף המפקח, אומר כי "עם ישראל יכול לבטוח בוועדה. זה לא אומר שזהו גוף שחף מטעויות, או חף משיקולים פוליטיים או מאינטרסים כאלה ואחרים".
דיכטר, שגם הוא הכיר את הוועדה לפני ולפנים כראש שב"כ שהופיע בפניה וכיו"ר הוועדה שפיקח על מערכת הביטחון, אמר: "לסמוך עליהם — כן, לבטוח בהם — בהסתייגות. תמיד צריך לבקר, תמיד צריך לשאול. אך אסור לשכוח שבמליאת הוועדה וגם בוועדות המשנה, לא יושבים סופרמנים אלא בני אדם שעלולים גם לטעות".
הנשיא לשעבר ריבלין היטיב לסכם את הנושא: "ועדת החוץ והביטחון, כוועדה שמייצגת את הציבור כולו, ושלנגד עיניה ביטחון ישראל, חייבת להיות איתנה, חזקה. לא בושה לומר, ועדת סנאט לכל דבר, החוקרת, לומדת, וגם מבקרת, מכריעה ומחליטה".
