האם תיתכן מקריות בסיפור, בשיר, ביצירה שבה כל אות הונחה לאחר מחשבה? האם אירועים כתובים, שלכאורה אינם קשורים זה לזה, תמיד ייקשרו מתוקף כוחה של קריאה? האם משוררים שמים לב במיוחד למקרי בהחלט, לסמיכות־פרשיות משונה? ביכולתה של הספרות לגלות פנים של מסתורין במציאות הפשוטה ביותר ולחשוף ניסים באירועים רגילים, שבדרך הטבע. הספרות “מסדרת את מקרי החיים במיני קוביות של פלאים, מעשה תשבץ, שעריכתו ופענוחו מסור לידי בלשים”. כך כתב הסופר אליעזר שטיינמן, והזהיר: “תחת לְמַזֵּג לתוך מקרֵֵי חיינו את בושם החלום היא הופכת אותם לסיוט”. ביקשנו מכותבות וכותבים לחשוב על צירופי מקרים ועל דרכי ביטויָם. בספרו ‘מקריות – בספרות, בתיאוריה, בחיי היומיום’ כתב החוקר אייל דותן על אודות טבעם המעורפל של צירופי המקרים: “טבעו של אירוע מקרי הוא להישאר פתוח, בלתי מוכרע, אלא אם כן מוצאים לו סיבה ברורה, יד מכוונת שלא היתה ידועה בהתחלה. העדר הסיבה הוא חלק בלתי נפרד מקסמו של האירוע המקרי ומהאניגמטיות העומדת בבסיסו”. במסה שפורסמה בגיליון קוראת ד”ר חן אדלסבורג בספרו של דותן כמפת דרכים לקריאת ספרות ומציאוּת גם יחד. אם אין אירועים מקריים, החיים משעממים. שולמית אפפל כתבה על פגישה מקרית עם דמון ישן. לי ממן ואגי משעול תיארו את החולף במקרה, חסדים מקריים, מילה שעושה נעים בשפתיים ואהבה שמתה. תרגומיו של שמעון זנדבנק לברטולט ברכט מנבאים מקרים שעוד יקרו במקרה. מכל התלאות ייוותרו צווחה באוויר, פנים מחווירות ופה משתנק.
