עלה לא נדף הוא סיפור חיים תמציתי, מזוקק, טעון ברגשות, מלווה בצניעות ומקרין כח של אמת ואמונה. כל חייו, החל מילדותו בעיירה הקטנה שעל גבול הרי קרפטיה, דרך מחנות המוות של אושוויץ, גרוס-רוזן ומטהאוזן ועד פסגת העולם האקדמ של ארצות הברית, הולך דוד הלבני בשבילי התלמוד. הם עבורו מקור חיים, הבאר ממנה שואבים את החיות, מקום ממנו יוצאים ואליו חוזרים כל הקושיות, התירוצים, התשובות והפתרונות. ההתמודדות עם תלאות חייו רק חיזקה והעמיקה אצל הלבני את הקשר לתלמוד, לימודו ופרשנותו, והוא הופך בו והופך כל חייו. בדפי זיכרונות אלה הוא מזקק בפני הקורא פרטי חיים מדהימים ומופלאים ויוצק מהם משמעות, הבחנה ואמונה עמוקה שאינה תמימה. פרופ` דוד הלבני, מגדולי חוקרי התלמוד בדורנו, הוא ראש החוג למדעי הדתות באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, פרופ` הלבני הוא חבר האקדמיה האמריקנית למדעים, הנשיא-לשעבר של האקדמיה האמריקנית למדעי היהדות וחתן פרס ביאליק. ``עלה לא נדף`` נדפס לראשונה באנגלית, בארה``ב, בכמה מהדורות ועומד להופיע בקרוב בצרפתית, גרמנית והונגרית....

"שני אירועים תאולוגיים מרכזיים התרחשו בהיסטוריה היהודית. ההתגלות בסיני וה´התגלות´ באושוויץ. באירוע הראשון התגלתה נוכחות האל, באירוע השני התגלתה היעדרותו של האל". כך פותח פרופ´ דוד הלבני את ספרו התאולוגי המבקש להתמודד עם הבלתי נתפס, עם השואה. לאחר שנים של מחקר תלמודי והישגים אקדמיים יוצאי דופן, חוזר הלבני לתקופה הקשה בחייו ומבקש להציב תפיסה תאולוגית שתיתן משמעות קוסמית לאימי השואה, משמעות שאינה מסירה את האחריות מן האדם ואינה עושה שימוש בטרמינולוגיה של שכר ועונש, שממנה הוא סולד. הספר ´שבירת הלוחות´ הוא ניסיון תאולוגי של אדם שהקדיש את חייו ללימוד התורה, לשזור את הביוגרפיה האישית שלו, את עבודתו הלמדנית והאקדמית ואת עולם התפילה שלו להסתכלות כוללת על יחסי אלוהים והעולם, קרבה מול ריחוק, חירותו של הכוח האנושי מול כוחו הכול-יכול של האל. פרופ´ דוד (וייס) הלבני, יליד תרפ"ח (1927), הוא חוקר תלמוד בעל שם. בנערותו נשלח לעבודות כפייה במחנות אושוויץ, גרוס-רוזן ומטהאוזן והוא היחיד מבני משפחתו ששרד. הלבני היגר לארצות-הברית, שם שימש בתפקידי הוראה שונים בבית-המדרש לרבנים במחלקה לדתות באוניברסיטת קולומביה, והנהיג את קהילת ´אורח אליעזר´ שבצפון-מערב מנהטן. בשנת 2005 עלה לארץ ומאז הוא מלמד בחוג לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן. בשנת 2008 זכה בפרס ישראל לתלמוד. מחקרו המונומנטלי על התלמוד, ´מקורות ומסורות´, החל לראות אור בשנת 1968 ונמצא בעיצומו. ספרו האוטוביוגרפי, ´עלה לא נידף - חיים של לימוד בצל המוות´, ראה אור בישראל בשנת 1999, והשפיע על רבים....

מקורות (המימרות המקוריות שבתלמוד) ובין מסורות (מימרות שנשתנו בהשתלשלות המסירה). כרך זה יותר מן הכרכים הקודמים – וכמובן פחות מן הכרך הסמוך לו, על בבא קמא – מבחין גם בשקלא וטריא התלמודית בין השכבה האמוראית ובין השכבה הסתמאית, זו של עורכי התלמוד, הסתמאים, שחיו ופעלו כמאה שנה אחרי תקופת האמוראים. הנחתנו היא שלפני העורכים, הסתמאים, הייתה השקלא וטריא האמוראית מקוטעת וחלקית והם השלימו אותה, ובמקום שלא הייתה להם שקלא וטריא – כשם שלא הייתה להם שקלא וטריא תנאית, מלבד זו המצומצמת והפירורית שאנו מוצאים לפעמים במשנה ובתוספתא – הם המציאו אותה. הסתמאים היו הראשונים שראו ערך עצמאי בשקלא וטריא. הם שחזרו את הישן והוסיפו מן החדש והנחילו אותם לדורות הבאים, בניגוד לקודמיהם, התנאים והאמוראים וגם מחוקקי חוקים אחרים, שראו את ערכה של השקלא וטריא רק בכוחה להסיק הלכות קצובות חדות, ואחרי שהסיקו אותן זנחו אותה.
השקלא וטריא האמוראית לא נמסרה במסירה רשמית והיא נשמרה רק בזיכרון, ולכן היא מקוטעת ולא שלמה. השחזור המאוחר של הסתמאים לא תמיד קלע אל המטרה, ומה גם שמהלך המחשבה של הסתמאים שונה הוא מזה של האמוראים: הסתמאים נוטים יותר לרטוריקה, מקפידים פחות על כרונולוגיה ובכלל מחשבתם מופשטת יותר. מחשבתם לפעמים אינה משקפת אפוא את מחשבת האמוראים, ולפיכך הורגש הצורך לעבד את השקלא וטריא מחדש, להפריד בין השכבות ולזהות את השתייכותן. בכרך זה התחלנו במלאכה זו, ואנו מקווים לחזקה ולהגבירה בכרכים הבאים....

מקורות (המימרות המקוריות שבתלמוד) ובין מסורות (מימרות שנשתנו בהשתלשלות המסירה). כרך זה יותר מן הכרכים הקודמים – וכמובן פחות מן הכרך הסמוך לו, על בבא קמא – מבחין גם בשקלא וטריא התלמודית בין השכבה האמוראית ובין השכבה הסתמאית, זו של עורכי התלמוד, הסתמאים, שחיו ופעלו כמאה שנה אחרי תקופת האמוראים. הנחתנו היא שלפני העורכים, הסתמאים, הייתה השקלא וטריא האמוראית מקוטעת וחלקית והם השלימו אותה, ובמקום שלא הייתה להם שקלא וטריא – כשם שלא הייתה להם שקלא וטריא תנאית, מלבד זו המצומצמת והפירורית שאנו מוצאים לפעמים במשנה ובתוספתא – הם המציאו אותה. הסתמאים היו הראשונים שראו ערך עצמאי בשקלא וטריא. הם שחזרו את הישן והוסיפו מן החדש והנחילו אותם לדורות הבאים, בניגוד לקודמיהם, התנאים והאמוראים וגם מחוקקי חוקים אחרים, שראו את ערכה של השקלא וטריא רק בכוחה להסיק הלכות קצובות חדות, ואחרי שהסיקו אותן זנחו אותה.השקלא וטריא האמוראית לא נמסרה במסירה רשמית והיא נשמרה רק בזיכרון, ולכן היא מקוטעת ולא שלמה. השחזור המאוחר של הסתמאים לא תמיד קלע אל המטרה, ומה גם שמהלך המחשבה של הסתמאים שונה הוא מזה של האמוראים: הסתמאים נוטים יותר לרטוריקה, מקפידים פחות על כרונולוגיה ובכלל מחשבתם מופשטת יותר. מחשבתם לפעמים אינה משקפת אפוא את מחשבת האמוראים, ולפיכך הורגש הצורך לעבד את השקלא וטריא מחדש, להפריד בין השכבות ולזהות את השתייכותן. בכרך זה התחלנו במלאכה זו, ואנו מקווים לחזקה ולהגבירה בכרכים הבאים....