ספר מעולה, חזק, יוצא דופן בנוף הספרים שלי, מפתיע בכישרון הכתיבה הכל כך ציורי, הייתי אפילו אומר פיוטי, של <mark>אביטל ז'נט קשת</mark>.
ספר אדיר מהמון בחינות. הסופרת בחרה בנושא נורמטיבי, לכאורה טריוויאלי לחלוטין: חיים של נערה מתבגרת, עם סיפורים שקשורים לילדותה, שעל פניו נראים כמו סיפורים פשוטים, כמו חוויות נעורים רגילות לחלוטין (הבחירה בין בילויים לעומת לימודים, אהבות ראשונות, וכו') אבל רקמה בסגנון כל כך ייחוד

כחילונית מבטן ומלידה אני אוהבת להטות אוזן וללמוד על עולם שונה משלי.

השם שניתן לספר מדבר בעד עצמו ועוסק על "החזרה בתשובה". זהו צמד מילים שמוצמד תמיד לחילוני שהיה שם וחזר ל... לאן?

לעיתים אני תוהה ביני לבין עצמי, מה הסיבות שגורמות לאנשים להיכנס למעגל חיים שונה.

נשאלת השאלה: האם אפשר להתנתק לחלוטין מהמעגל הקודם ומהבחירות שהאדם עשה בחייו בעבר. לדעתי וזו רק דעתי: "לא".

בספר הנוכחי אביט

אני יודעת שהספר טוען להיות ספר על חזרה בתשובה.
אבל כשאני קראתי בו מצאתי אותו ספר על גוף, על גבולות, על מהי הטרדה ומהי פגיעה.
על היכולת לומר לא, להרים דגל, לקרוא סטופ, להציב מראה.
החזרה בתשובה מעטרת את הסיפרו החיצוני, אבל הסיפור הפנימי שפגשתי הוא אחר.

היה מעניין גם לקרוא על החזרה בתשובה,
אני מגיעה מזווית אחרת, חרדית, לא מבני ברק,
אבל גדלתי ממודיעין עילית
עיר לא פחות דוסית
היה לי מעניין ל

אני תכף מסיימת את הספר ומאד נהנתי לקרוא אותו.
האוירה בספר היא כמו בסיפור האסופית למי שאהב את הסדרה של לוסי מוד מונטגומרי. והסיבה שהספר יוצר אצלי את האוירה הנהדרת הזאת נעוצה בעובדה שמדובר בחיי קהילה, בדיוק כמו בסדרת הספרים שגם שם העלילה היתה בתוך קהילת הכפר אבונלי.
בהרבה מובנים הרגשתי שהספר נכתב עלי, הדמות ליאה ואני עברנו דברים דומים, בני הזוג שלנו דומים, המחשבות, הרגשות. מאד הזדהיתי.
אומנם אני

אוהבת לקרוא ספרים על החוזרים בתשובה ועל חיי החרדים.
סיפורה של ליאה שחקנית לשעבר הנשואה לאלבר ולהם שלוש בנות.
ההורים מחליטים לחזור בתשובה. את תחילת דרכם הם עוברים להתגורר בבני ברק.
המשפחה נתקלת בחיי הסתגלות, קשיים כלכליים, קשיי חברה ועוד.
ציפיתי לספר יותר מעניין ומושך. שעמום שמתמשך מאוד רדוד, בזבוז כסף וזמן.
חבל על הזמן - לא לטעמי.