מצאתי לי מה לקרוא לכבוד יום האהבה!
החלטתי שאני בשום פנים ואופן לא מתפנה לכל מיני ג׳וג׳איות מויסיות, נשות סנדלרים למיניהן והמתיקות שבשכחה כי אני בהחלט לא מתוקה ובטח שלא שוכחת
למעשה, זכרוני הוא בעוכרי וכל ארוע פצפון או בגודל של פיל הודי אני מתעדת לדראון עולם וחוזרת ומתעסקת בו כאילו אין לי דברים אחרים לעשות.

אז לכבוד הוולנטיין המתקתק, התותים בציפוי שוקולד, הבלונים בצורת לב והדובונים שמוכרים בסופ

"ערות" הוא ספר שהחשיבות שלו היא יותר בתמונה הגדולה מאשר בפרטים הקטנים. עשרים ושלוש עדויות של נשים על היחס שלהן למין, ההתנסויות שלהן וההתפתחות שלהן מילדות ועד לבגרות קובצו לספר אחד. על אף שמדובר בעשרים ושלוש נשים שונות, לעתים נדמה שמדובר בדוברת אחת. אולי העובדה שכל העדויות שוכתבו בידי המחברת, <mark>תמר מור סלע</mark>, גורמת לכל הסיפורים להתחבר לנרטיב אחד ארוך והאותנטיות של כל דוברת אובדת בדרך. אפשר היה לעשות זא

ראיתי שבוע שעבר כתבה שמדברת על המיניות כיום בקרב בניי נוער, ובכללי בעולם.
אחד הדברים שתפסו לי את האוזן, וזה הרגיש לי מאוד רלוונטי, היה שאחת הבנות אמרה שבבית הספר כמעט ועד בכלל לא מתקיימים שיעורים על חינוך מיני, מיניות בריאה וכו', מה שגורם להמון חוסר ידע בנושא, וחיפוש עליו במקומות שהם אולי לא תמיד הכי בריאים ונכונים.

חשבתי על עצמי כתלמידה בחטיבה ובתיכון.
זה נכון, מעולם לא דיברו איתנו על הנושא

זה ספר חשוב, אבל זה לא אומר שהוא טוב. וסלחו לי על הפרדוקסליות.
אני לא מרגישה שהוא הותיר בי איזה מטען רגשי או אינטלקטואלי עמוק שהולך איתי, ומצד שני כן שמחה שקראתי אותו. הערך שלו הוא בהצפה של הנושא, בהבאת קולות של נשים שמדברות באופן בלתי מתווך (כמעט) את המתח שנשים עדיין חיות בו במאה ה-21, בין זונה לבתולה קדושה. כמי שמתמודדת עם המתח הזה בעצמי, כמו כולן כנראה, יש משהו מנחם ומשחרר בקריאה פתוחה של חווי

כבר זמן רב שהספר הזה סקרן אותי. בכל זאת, רב מכר בעשרות אלפי עותקים שאינו ספר עלילתי קונבנציונלי, אלא אסופת חוויות אישיות הנוגעות לנשיות, מגדר, מיניות – אבל לא רק.
בתור סטודנטית לתואר שני במגדר, יכול להיות שהיה זה “אך טבעי” שארצה לקרוא את הספר הזה, אך לדעתי מדובר בספר שיעניין כל אישה שפתוחה ורוצה לשמוע על חוויות אישיות – בנוגע לזהות, מיניות, זוגיות, אימהות – של נשים אחרות.

אני חושבת ש”השוס הגדו

הספר מורכב מעשרים ושלושה מונולוגים של נשים ממגזרים, גילאים ותחומי עיסוק שונים (אם כי רובן עוסקות בתחום האומנות, הכתיבה או בתחום הטיפולי), שמספרות כל אחת בתורה על החינוך המיני שקיבלה, על הפעם הראשונה שבה קיימה יחסים או הפעם הראשונה שבאמת חוותה עונג.המשותף לכולן הוא החיפוש אחר ההנאה ממין.
הרגשתי לאורך כל קריאת הספר כאילו אני קוראת כתבות בעיתון "לאישה". אני מודה שאני נהנית לפעמים לקרוא כתבות כאלו בע

ערות נקנה כמתנה לחברה שלי, שלאחר קריאתו הפטירה ביובש שמוטב שאני אקרא אותו. ואולי באמת היה משהוא הרבה יותר עמוק בדבריה - ערות הוא ספר בראש ובראשונה לגברים - ואם אפשר לחטוא בהמלצה מגדרית - אני ממליץ לגברים לקרוא אותו. לא שזה ספר מרתק, הפהך הוא הנכון, הוא כתוב בצורה מאוד יבשה כמו עדות בבית משפט (הסתבר בסוף שהכותבת היא עיתונאית) ולמעשה חסרה בו המודעות העצמית של תובנה וזאת למרות שהיא קיימת לאורך כל הספ

''עוברות הרבה שנים, וגם אז לא תמיד, עד שאישה מבינה שהמיניות שלה קיימת רק עבור עצמה ולא בעבור שום אינטרס מלבד עונג. זה המקום אליו הגעתי. אני מהווה המשענת של עצמי ולא תלויה באף אחד כלכלית או חברתית, וזה המקום הקרוב ביותר לחופש. המין שלי לא משרת כלום אלא קיים בזכות עצמו, ואני לא רוצה דבר מבן הזוג שאיתי מלבד עונג שיש בו חיבור רגשי ותשוקה''

מונולגים אישיים ומעוררי תובנות, נקודות מבט נשיות על מיניותן

מבחינתי הספר ריתק אותי ותוך 3 ימים סיימתי לקרוא אותו. היו הפסקות אני חייב להודות. הפסקות שהובילו להרהורים ואף כעס. כעס על ניצול נשים אך כם על נשים שניצלו גברים לתועלתן האישי.
סיפורן האישי של 23 נשים וחוויותיהן האישיות ביותר מגיל ההתבגרות ועד היום.
אני מודה שהיו רגעים בהם כעסתי להתחושה שכל הנשים בוגדות בבעליהן ולא תמיד מצטערות על כך. עצוב היה לי לקרוא את סיפורן שאותו לא תמיד הבנתי.

לסיום, הספר