ספר מאכזב ללא ערך מוסף.
באוירה של פסק הדין במשפט אולמרט, אומר כי היסוד הנפשי של עיתונאי אינו היסוד הנפשי של סופר.
עיתונאי רודף סקופים וסנסציות וזה נכון לכתיבה ופירסום באמצעי תקשורת בתנאי שהיא נעשית במידה.
סופר וספר נדרשים לפחות למימד אחד יותר מכתבות עיתונאיות.
ציפיתי כי עצם כתיבת הספר, תאפשר לעיתונאי או כל אדם , להתבונן על עצמו , סביבתו בעין יותר מפוכחת, ברספקטיבה רבת ממדים ועם תובנות חדשות.

ספר די מיותר. <mark>ניסים משעל</mark> די "מלא" מעצמו. הציטוטים של הראיונות שלו ממלאים דפים רבים של הספר ודוקא הם ההם הקטעים השווים דילוג. הרבה יותר מעניין לקרוא את הלפני והאחרי ואת הרקע. את הראיונות האלו כבר שמענו בעבר ואין מה לחדש בהם מעבר להתפארות שלו עליהם והרצון עוד פעם להתחמם באור הזרקורים והמחמאות. <mark>ניסים משעל</mark> מבליט שוב את הצד האגרסיבי שלו כמראיין תוקפן שהרבה פעמים לא עושה חשבון וגם לא תמיד נותן כבוד מיני

הפעם הראשונה שלי. הפעם העשרים שלה.
אני מתרגש קצת. אני חושב שגם היא.
היום ישראל בוחרת, ולראשונה גם אני הולך עם תעודת זהות ביד בדרך אל הקלפי.

אצלנו בבית יום בחירות הוא קצת כמו יום העצמאות.
אבא שלי מבהיר לכולנו את גודל השעה:
"בחירות במדינת ישראל הריבונית!"
האחים שלי דנים בהבדלים בין המפלגות:
"רגע לא הבנתי, נתניהו הוא בעד או נגד מדינה פלשתינית?" (אחי בן העשר)
"אתה חושב שמישהו הבין?" (אחי בן

בהותר לפרסום נסים <mark>משעל</mark> , הכתב הפוליטי שהחל את דרכו במסדרונות הכנסת ב-1979, ולאחר מכן הגיש את מוקד, היה מנהל הטלויזיה, ולאחר מכן הנחה את <mark>משעל</mark> חם עם ישראל סגל וחיים הכט, מביא את הסיפורים ואת הראיונות עם מנהיגי ישראל בשלוש העשורים שחלפו.
החל מפגישה עם משה דיין, מחת הסרטן בא לקה וסופו הטרגי, כולל ביקור בגן שלו בו היו העתיקות ששדד.
פגישה וראיונות עם רבין חודשיים לפני הרצחו, ועוד קודם לכן שהדליף לנס