את שיריה של חוה פנחס - כהן ניתן להגדיר כ"שירה עשירה" - אך אין זה עושר השמור לרעתה. העושר הוא לשוני ורעיוני, והוא מצוי בשליטתה של הכותבת: שיריה חושניים ומאופקים כאחד. ומעל לכל - יש בהם הרבה יופי, מעמקים אנושיים, הבנת האדם והדומם כאחד. "רק הגעגוע שוקע עמוק יותר/כמו טעם כיהתה פעותר הפה/של הגת על סלע גיר יבש/אל רגלי הדורכים ורומסים" כותבת המשוררת בשירה "הגפן משתרכת". השירים מוחשיים מאד, נוגעים בעצמים, בריחות, באנישם, ומעוררים תחושות עזות: "ונירה מצאה את הצוק היפה ביותר/ בחניתה בערב יום כיפור היא קפצה/כי לא יכלה יותר". או - "יש נחמה בריח הכבסים בארון כמו/ בריח הנודף מעורו של האיש בחומו של יום קיץ בעיר." זוהי שירה יהודית מאד - וגם אנושית כללית. המשוררת נעה בין חווית "בית הכנסת המרוקאי שברחוב רש"י ובין "לימוד השחיה כמו לימוד האהבה", בין מיאמי - ביץ' לבין נופי המקרא. השירים שהוגשו מעידים על כישרון ודאי. שיריה אלה של חוה פנחס - כהן הם הישג בפני עצמו - ומעוררים ציפיות לעתיד. בשל כל זאת החלטנו להמליץ על קובץ זה כראוי לפרס הביכורים על שם ירוחם לוריא. ארבעת השירים האחרונים נכתבו לאחר קבלת הפרס.

שם הספר
מסע איילה
נהר ושכחה
שירי אורפאה
משיח - שירים על מה ששח לי מנחם אהובי