“"ארבע יריות מהירות הכו בזעם את הדממה הלחה מחום וזעקה. ואחר כך באה דממה ארוכה ומתמשכת. היא הניחה יד אחת על הדלת, לייצב את עצמה, וידעה שהיריות ציינו קצו של אדם וקצה של תקווה. הוא לא ישוב לעולם. לעולם לא תיתמר קומתו מעליה לאור הירח, כשחיוכו הממושך, העדין, על שפתיו, ותנופת החיים בקולו, האדיש כביכול. היא חשבה על כל אלה ברוח נכאה, מגייסת את הסבלנות שהחיים החדירו בה... היא חשבה על כל אלה כאשר שמעה את הל”

“"ארבע יריות מהירות הכו בזעם את הדממה הלחה מחום וזעקה. ואחר כך באה דממה ארוכה ומתמשכת. היא הניחה יד אחת על הדלת, לייצב את עצמה, וידעה שהיריות ציינו קצו של אדם וקצה של תקווה. הוא לא ישוב לעולם. לעולם לא תיתמר קומתו מעליה לאור הירח, כשחיוכו הממושך, העדין, על שפתיו, ותנופת החיים בקולו, האדיש כביכול. היא חשבה על כל אלה ברוח נכאה, מגייסת את הסבלנות שהחיים החדירו בה... היא חשבה על כל אלה כאשר שמעה את הל”

“"ארבע יריות מהירות הכו בזעם את הדממה הלחה מחום וזעקה. ואחר כך באה דממה ארוכה ומתמשכת. היא הניחה יד אחת על הדלת, לייצב את עצמה, וידעה שהיריות ציינו קצו של אדם וקצה של תקווה. הוא לא ישוב לעולם. לעולם לא תיתמר קומתו מעליה לאור הירח, כשחיוכו הממושך, העדין, על שפתיו, ותנופת החיים בקולו, האדיש כביכול. היא חשבה על כל אלה ברוח נכאה, מגייסת את הסבלנות שהחיים החדירו בה... היא חשבה על כל אלה כאשר שמעה את הל”

“"ארבע יריות מהירות הכו בזעם את הדממה הלחה מחום וזעקה. ואחר כך באה דממה ארוכה ומתמשכת. היא הניחה יד אחת על הדלת, לייצב את עצמה, וידעה שהיריות ציינו קצו של אדם וקצה של תקווה. הוא לא ישוב לעולם. לעולם לא תיתמר קומתו מעליה לאור הירח, כשחיוכו הממושך, העדין, על שפתיו, ותנופת החיים בקולו, האדיש כביכול. היא חשבה על כל אלה ברוח נכאה, מגייסת את הסבלנות שהחיים החדירו בה... היא חשבה על כל אלה כאשר שמעה את הל”

“"ארבע יריות מהירות הכו בזעם את הדממה הלחה מחום וזעקה. ואחר כך באה דממה ארוכה ומתמשכת. היא הניחה יד אחת על הדלת, לייצב את עצמה, וידעה שהיריות ציינו קצו של אדם וקצה של תקווה. הוא לא ישוב לעולם. לעולם לא תיתמר קומתו מעליה לאור הירח, כשחיוכו הממושך, העדין, על שפתיו, ותנופת החיים בקולו, האדיש כביכול. היא חשבה על כל אלה ברוח נכאה, מגייסת את הסבלנות שהחיים החדירו בה... היא חשבה על כל אלה כאשר שמעה את הל”

“"ארבע יריות מהירות הכו בזעם את הדממה הלחה מחום וזעקה. ואחר כך באה דממה ארוכה ומתמשכת. היא הניחה יד אחת על הדלת, לייצב את עצמה, וידעה שהיריות ציינו קצו של אדם וקצה של תקווה. הוא לא ישוב לעולם. לעולם לא תיתמר קומתו מעליה לאור הירח, כשחיוכו הממושך, העדין, על שפתיו, ותנופת החיים בקולו, האדיש כביכול. היא חשבה על כל אלה ברוח נכאה, מגייסת את הסבלנות שהחיים החדירו בה... היא חשבה על כל אלה כאשר שמעה את הל”