“הכרחתי את עצמי לקרוא אותו. מדי פעם נסיתי להתחמק. השתמשתי בכל מיני פטנטים שאני בדרך כלל לא משתמשת בהם: לקרוא במקביל עוד סיפור (זה לא עזר) לבדוק כמה עוד נשאר (לא הרבה מתוך 180 העמודים של הרומן הזה). שלא תבינו אותי לא נכון: הוא טוב מאד. קראתי את הביקורת הנהדרת של פואנטה (תודה? לא בטוח שאני מודה לך...) ורציתי גם. בספריה אמרו לי שאף אחד לא לקח אותו, לפני. (הוא יצא לאור ב 1985...) ולא שאני לא מבינה אותם”

“על הנקמה והחמלה את יאיר הכרתי בשומר הצעיר, מבטו וחייכו לא משים מזיכרוני, למרות שחלפו יותר מארבעים שנה, מאז נפילתו במלחמת יום כיפור, הוא ואחיו פינקי. כשאני חושב על השכול ממלחמה כטרגדיה נוראית, אני תמיד נזכר בצמד האחים, ובהורים השכולים, משפחת מרנין מקרית טבעון, שהפכה בעל כורחה לסמל השכול, להם לפחות הייתה נחמה, הבת השלשית, נחמה שלא קיימת לאנה, אישה פשוטה מכפר ספרדי ששיכלה את שני בניה ובעלה במלחמת”

“רציתי להשאיר אותו לא תחום, נטול הגדרות, לא מגומד על-ידי מילים. לשמור אותו בודד בגאוניותו, הרחק מעל המאות שקדמו לו ועשרות חדשים שבאו אחריו. לתת לו להמשיך ללחלח את האישונים בלילות ולהפיץ חום שקט בתוך מגירת השולחן בהמתנה ארוכה וסבלנית...חודש, שלושה חודשים, חמישה חודשים... האם זה הוגן לכתוב על ספר שקראת לפני תשעה חודשים? כנראה שלא. אבל הבעירה השקטה והעיקשת ניצחה לבסוף, ועדיין המילים מתבלבלות ואני יוד”

“אני בטוח הרבה זמן אני יסחוב אותה איתי את האנה פאוצ'ה הזאת שיותר מחודשיים אני עובר איתה כמעט יום יום איזה עמוד שניים שלושה וגם אולי קילומטר שניים ונותן לה לנוח בין לבין שהיא עייפה ואני יודע היא צריכה לנוח אפילו שלא יכולה. אנה לא מרשה לעצמה. תשימו את הלב שלכם בצד מתי שאתם באים לקרוא את זה בשביל שלא יכאב. אבל גם ככה יכאב. אולי לא יהיה לכם אכפת שכואב. אולי גם תרצו שיכאב כי לפעמים מה שנשאר לו לבנאדם”

“הכרחתי את עצמי לקרוא אותו. מדי פעם נסיתי להתחמק. השתמשתי בכל מיני פטנטים שאני בדרך כלל לא משתמשת בהם: לקרוא במקביל עוד סיפור (זה לא עזר) לבדוק כמה עוד נשאר (לא הרבה מתוך 180 העמודים של הרומן הזה). שלא תבינו אותי לא נכון: הוא טוב מאד. קראתי את הביקורת הנהדרת של פואנטה (תודה? לא בטוח שאני מודה לך...) ורציתי גם. בספריה אמרו לי שאף אחד לא לקח אותו, לפני. (הוא יצא לאור ב 1985...) ולא שאני לא מבינה אותם”

“על הנקמה והחמלה את יאיר הכרתי בשומר הצעיר, מבטו וחייכו לא משים מזיכרוני, למרות שחלפו יותר מארבעים שנה, מאז נפילתו במלחמת יום כיפור, הוא ואחיו פינקי. כשאני חושב על השכול ממלחמה כטרגדיה נוראית, אני תמיד נזכר בצמד האחים, ובהורים השכולים, משפחת מרנין מקרית טבעון, שהפכה בעל כורחה לסמל השכול, להם לפחות הייתה נחמה, הבת השלשית, נחמה שלא קיימת לאנה, אישה פשוטה מכפר ספרדי ששיכלה את שני בניה ובעלה במלחמת”

“רציתי להשאיר אותו לא תחום, נטול הגדרות, לא מגומד על-ידי מילים. לשמור אותו בודד בגאוניותו, הרחק מעל המאות שקדמו לו ועשרות חדשים שבאו אחריו. לתת לו להמשיך ללחלח את האישונים בלילות ולהפיץ חום שקט בתוך מגירת השולחן בהמתנה ארוכה וסבלנית...חודש, שלושה חודשים, חמישה חודשים... האם זה הוגן לכתוב על ספר שקראת לפני תשעה חודשים? כנראה שלא. אבל הבעירה השקטה והעיקשת ניצחה לבסוף, ועדיין המילים מתבלבלות ואני יוד”

“אני בטוח הרבה זמן אני יסחוב אותה איתי את האנה פאוצ'ה הזאת שיותר מחודשיים אני עובר איתה כמעט יום יום איזה עמוד שניים שלושה וגם אולי קילומטר שניים ונותן לה לנוח בין לבין שהיא עייפה ואני יודע היא צריכה לנוח אפילו שלא יכולה. אנה לא מרשה לעצמה. תשימו את הלב שלכם בצד מתי שאתם באים לקרוא את זה בשביל שלא יכאב. אבל גם ככה יכאב. אולי לא יהיה לכם אכפת שכואב. אולי גם תרצו שיכאב כי לפעמים מה שנשאר לו לבנאדם”