"המצב רק הלך והחמיר כל כך עד שלא היו לי שאריות מזון לתת לכלבי האהוב לורד. כלבי האהוב שלא מזמן היה עוד מושך את המזחלת שלי, שהייתי מחבק אותו ומספר לו את צרותי, הבין שקרה אסון גדול וגורלנו נחרץ. הוא רעב מאוד, רזה עוד ועוד, רדף אחרי חתולים וטרף אותם. לבי כאב למראהו - כלב גדול וגאה גווע ברעב וטורף מדי פעם חתול... כבר לא הייתה בי אמונה אפילו כדי להתפלל בעבור הכלב שלי. אז נדרתי את הנדר הראשון שלי: ' אם אצא חי מן הגיהינום הזה לא אהיה עוד יהודי'".כבר למעלה משלוש שנים נדר שלמה אדלר את הנדר השני שלו:"אם אצליח לצאת מכאן בחיים לא אתכחש עוד ליהדותי, יהיה אשר יהיה". בין זה לזה איבד אדלר את הוריו, את אחותו, רבים מבני משפחתו המורחבת, היו במחנה עבודה, במסתור, חייל בצבא הפולני בזהות בדויה, מקורב לאישיות בכירה במשטר הפולני ועצור בידי שירותי הביטחון של המשטר הקומוניסטי. ואף-על-פי-כן לא נכנע ורוחו לא נשברה. אדרבה, בכל צרה שנקלע אליה נאבק הנער מבולחוב באומץ ומתוך התרסה למצוא מוצא ולשנות את הגורל שהתאכזר אליו. והוא אכן הצליח - לאחר גלגולים רבים, מקצתם נשמעים דמיוניים ממש, בחר אדלר לעלות לארץ ישראל ולהשתתף במערכה על הקמת מדינת ישראל, המדינה שבה בנה בית והקים משפחה."כל מי שזכה להכיר את שלמה אדלר התוודע לסיפורו המרתק, סיפור ענותו ובסופו של דבר סיפור הניצחון שלו. ישירותו המופלאה, אומץ לבו ובהירות מחשבתו, רגשנותו העמוקה ותשוקתו העצומה להבין את הזוועות שהועידה ההיסטוריה לו ולעיירותו הם שמקנים לסיפורו עצמה בלתי נשכחת וחשיבות רבה מאין כמוה בזמן שקולם של ניצולים רבים כל כך נאלם לנצח. אני זכיתי להכיר את האיש יוצא הדופן הזה, ובזכות הספר הזה יתוודעו אליה גם קוראים רבים". דניאל מנדלסון מחבר הספר 'אבודים'....

כעבור כשעה, נקראתי אל מפקד הסוללה. פגשתי בסרן מבוגר בעל ארשת פנים נעימה, שיער שיבה ושפם קטן. "שמי ד"ר פון ויזל", אמר באקצנט גרמני כבד. "ומה שמך, הנהג?" "שמי שלמה אדלר", עניתי כמעט באותו אקצנט. "מי שלח אותך אלינו? אני הרי ביקשתי פרדות חדשות, והם שולחים לי משאית. האם הם חושבים שאין לי דבר יותר חשוב לעשות מאשר לנסוע מדי יום למוסך?" הוא ענה לי. "אבל הר דוקטור, המשאית הזו במצב מצוין", אמרתי. "הבאתי אותה מהמוסך המרכזי בדורה, שם היא עברה שיפוץ. בנסיעה עד כאן, היא התנהגה יפה מאוד", העמדתי פני מומחה. מה ידעתי? בסך הכול הייתי "חולה הגה", ולא הייתי מוכן שייתנו לי לנהוג בפרדה במקום במשאית. "אדוני המנכ"ל, אני מבקש את סליחתך על התיאור הפלסטי שבו אשתמש. משרדך נמצא בקומה הרביעית של הבניין. ישנם בחברה אנשים שבמידה ויעברו בפרוזדור ליד הכניסה למשרדך, וייתקלו בדיוק במקום ההוא באדם העושה את צרכיו, הם לא יעירו לו, אלא יעקפו אותו וימשיכו הלאה בדרכם. האיש עושה את צרכיו במקום הזה, כי לא אכפת לו, והאחרים לא מעירים לו בגלל אדישותם. אין בחברה שכר ועונש. אדם המשתדל ותורם, שווה פחות מאחד שאיננו תורם אך דואג ליחסי ציבור או בכלל מפריע". המסובים הסתכלו עליי כאילו אומרים: מהיכן לחדש הזה החוצפה להתבטא כך? "זה באמת תיאור פלסטי. האם אינך מגזים?" שאל המנכ"ל. "כמובן שאני מגזים, אבל חשבתי שתיאור כזה יזעזע אותך". ——- מכתבו של דוקטור אלן פ. שצברג, אוניברסיטת סטנפורד ארה"ב על אודות ספרו של אדלר "חייל בסנדלים". 19 בינואר 2017 שלמה היקר, מסעו של שלמה אדלר להנצחת סיפורי השואה לבל ייכחדו בא לידי ביטוי בצורה מופלאה בספריו: "אני שוב יהודי" ו"דוניה". אדלר כותב בדרך חודרת, נוגעת ללב ואנושית את חוויית הימים הנוראים ביותר בתקופה הנאצית. אלו ספרי חובה לכל המעוניינים בהיסטוריית השואה ובדרך בה הצליחה האנושות להעפיל על הרשע בסופו של דבר. ניצחון זה מוצא ביטוי בשלישית בספרו החדש "חייל בסנדלים". דוקטור אלן פ. שצברג, אוניברסיטת סטנפורד ארה"ב "חייל בסנדלים" הוא ספרו השלישי של שלמה אדלר, המספר את קורותיו בישראל מסוף קיץ 1947, כשורד שואה החולם על צבריות ישראלית בסנדלים. בספרו הרפתקאות ואירועים שדרשו לא פעם אומץ ותושייה, המסופרים בבהירות כאילו התרחשו רק אתמול, ומלווים בבת צחוק ובמבט אופטימי על החיים על אף ולמרות הכול. זיכרונות אירועי החיים בפלשתינה שזורים בזיכרונות ההימלטות מפני הצורר הנאצי. ספר חובה לאוהבי סיפורי הקמת מדינתנו הקטנטונת: עבודת אדמה, קרבות ההגנה, השתלבות במערך העבודה במדינה בחיתוליה ועוד...