יעקב כַּהַן נולד בעיר סלוצק (שברוסיה הלבנה) בֿא' בתמוז תרמ"א, 28 ביוני 1881 לאביו הסוחר. בגיל שנה עבר עם משפחתו לזגירז' (פולין), הסמוכה ללודז', שם בילה את ילדותו ונעוריו. למד ב'חדר המתוקן' של י"ב קצנלסון (אביו של המשורר יצחק קצנלסון). בגיל בר-המצווה עזב את ה'חדר' כדי לרכוש השכלה כללית. מגיל צעיר גילה משיכה עמוקה לשפה העברית, הִרבה לקרוא ספרים בעברית וניסה את כוחו בכתיבה. את שירו הראשון, שיר נכאים על מות אימו, שיש בו משום רמזים להתעניינותו העתידית בניצחון על המוות, כתב בגיל עשר. בהיותו בן 18 פירסם את שירו הראשון "הגיון לזכר יהודה המכבי" ב"ספר השנה" שבעריכת נחום סוקולוב, וב-1902 פורסמה יצירתו הראשונה לילדים, הפואמה האגדית "מעֵבר לסמבטיון". ב-1903 ראה אור קובץ השירים הראשון שלו "ספר השירים" בהוצאת תושיה. באותה שנה נסע ללמוד באוניברסיטת ברן (שווייץ), אותה סיים בתואר דוקטור לפילוסופיה. בתקופת לימודיו יסד את הסתדרות 'עבריה', ואחר-כך השתתף ביסוד 'ההסתדרות לשפה ולתרבות עברית'. בשאיפתו לחדש את פני הספרות העברית ערך את כתבי-העת "העברי החדש" (1912), "העוגן" (1917) ו"סנה" (1929). כן היה מעורכי "התקופה" ו"כנסת". היה מורה עברי בלודז', מרצה לספרות עברית במכון לחכמת-ישראל בוַארשה ומפקח על הלימודים העבריים שם. ב-1934 עלה לארץ-ישראל, השתקע בתל-אביב והמשיך בפעילותו הספרותית הענפה. הוכתר בפרס ביאליק (1938), פרס טשרניחובסקי (1946, 1957) על תרגומיו ליצירות גֶתֶה, ופרס ישראל (1953, 1958). יעקב כהן נפטר בתל-אביב בא' בכסלו תשכ"א, 20 בנובמבר 1960. כתביו הופיעו ב-14 כרכים (1950־1964).