“ספר מדהים ביופיו, בעיקר מבחינה ויזואלית: איורי שחור-לבן מלאים דימויים מקוריים. הספר מתאר בדיוק רב וכואב את הגבול הדק שבין חלומות למציאות ואת הרצון המוכר לא להתעורר. אמנם לקראת הסוף הדימויים קצת חוזרים על עצמם (הראש-מקק, ענן הדיו המשחיר את התמונה, בלוני מלל אילמים) ובכל זאת הרצון העיקרי הוא שהספר לא יגמר. שני סיפורים קצרים ונובלה - כולם מוזרים, עצובים ועדינים, וגרמו לי להרהר שוב ושוב "איך היא קראה”
