וולפגנג ברוכרט היה הסופר הגרמני הראשון שהופיע לאחר מלחמת העולם השניה. במשך שנתיים קדחתניות כתב את כל יבולו הספרותי, ולפי מה שהצליח לכתוב - אין ספק שאילו המשיך לחיות, היה עומד היום בשורה הראשונה של הספרות העולמית, יחד עם היינריך בל וגינטר גראס, בני דורו שהתחילו את פעילותם מאוחר יותר. כתיבתו של בורכורט צמודה בזמן ובמקום אל המלחמה ואל ימי הרעב והשקט המוזר שאחריה. אין כאן פרספקטיבה של סופר ותיק, הומאניסט גולה, כמו מאן או ברכט; וגם לא פרספקטיבה מאוחרת כשל בל או גראס. קיימת רק הפרספקטיבה של הרגישות האנושית המיידית של קורבן פאסיבי של זמנו, המעניקה לנו תמונה ספרותית עזה של האימה, הרעב וההתפוררות מנקודת ראותו המעורבת של חייל שהוא אחר. גם בפרשת חייו ומותו בורכרט הוא מייצג מיידי של דור השבים מן המלחמה. הוא נולד ב1921-, והספיק להיות מוכר ספרים ושחקן, קודם שגוייס בן עשרים לצבא הגרמני, לשרת בחזית הרוסית של חורף 1941. בחזית לקה במחלת כבד קשה. אך בגלל דיעות שהביע במכתבים פרטיים הוצא מבית החולים ונידון למוות. לאחר ששה חודשי מאסר זכה לחנינה בשל גילו הצעיר והוחזר לחזית הרוסית, כשמחלתו הולכת ומכבידה. בדיחות שהשמיע הביאוהו שוב לתשעה חודשי מאסר בברלין. הוא הוחזר לרוסיה, נפל בשבי האמריקאי, שוחרר, וחזר אחרי תלאות רבות בעקבות הצבא להמבורג. עתה כבר נאלץ להיות מרותק למיטת חוליו דרך קבע, ובמצב זה כתב במשך שנתיים שירים, מחזה, ובעיקר סיפורים קצרים, שרובם מובאים בספר זה. בין עשרים ושש נפטר בבית חולים בשוויץ. המלחמה, השיבה והכלא הם שלושה מחוזות דומים של קיום מושהה, של עולם הנתון ``בסוגריים``, על הסף, גם בחייו של בורכרט וגם ביצירתו. וכמעט כל מצב אצל בורכרט הוא מצב רגעי ונקודתי, הממוקם ביחס לאיזושהי דלת. בתוך סוגריים אלה מתהווה מחוז-קיום בעל צופן משלו, צופן סובייקטיבי - משווע בניגודו למציאות ``האובייקטיבית``. האימה מוסטת לפרטים צדדיים, העולם מפורק, מחוסר ומדולל, ``מתורגם`` לכמה מפרטיו, ולעתים כמה דמויות לוקחות חלק באותו מחוז קיום סובייקטיבי, שבו האדם נאחז באופן כפייתי באיזשהו פרט, בחפץ כלשהו, בהעמדת פנים תיאטראלית. בהסכמה שבשתיקה, בשם, בפיסת בד ורודה בכיס. ורק היאחזות זו מאפשרת את המשך החיים. הסטקטו הסגנוני, הריסוק האקספרסיוניסטי, היכולת לבנות עולם סביב פרט אחד (הן בסיפור, הן בחיי הדמויות) - כל אלה מעמידים, בשורה אחת עם המעולים שבסיפורים הקצרים, מספר לא קטן מסיפוריו בורכרט: מוצרט הקטן שלנו, הקנגרו, בלילה העכברושים ישנים הרי, הרבה צרות היו לו עם המלחמות, הלחם, שישיפוט, משמה לשמה, לפרוסיה הידד, מריה הכל מריה, ואחרים. על הפאטיקה של בורכרט, בעברית, מאמרו של גבריאל צורן, ``האטומיזם של בורכרט``, ב`סימן קריאה` 11....

וולפגנג בורכרט היה הסופר הגרמני הראשון שהחל לכתוב לאחר מלחמת-העולם השנייה. במשך שנתיים קדחתניות כתב את כל יבולו הספרותי, המרשים בכוחו לא פחות מזה של בני דורו המפורסמים ממנו, שפעילותם הספרותית הממושכת התחילה מאוחר יותר: היינריך בל וגינטר גראס. סיפוריו הקצרים של בורכרט, שהרקע שלהם הוא החזית הרוסית, בית-הכלא הגרמני, וימי הרעב והשקט הדָווּי שאחרי המלחמה, ניצבים בשורה הראשונה של ספרות המאה-העשרים. אין בהם הרבה מן הצפוי לאור נושאיהם. בכולם משתהה הסיפור סביב פרט צדדי, מפתיע, שאליו מוסטים האימה והייאוש, ובו נאחזות הדמויות באובססיביות. כך מתקבל סיפור שיש בו מן המינימליזם של המינגווי, אבל בפרוזה בעלת מקצים סוחפים. ויש בו משהו מבאבל, אבל גם עם הכישרון לפואנטה של אוֹ הנרי או של יוסל בירשטיין, ועם האירוניה האנטי-מלחמתית של ברכט. ואמנות הסיפור הקצר, והאמפתיה האירונית, משתוות בלא-מעטים מן הסיפורים לאלו של מופסאן. לקוראים הישראלים מזומן כאן מבט אחר על גרמניה של המלחמה ואחריה. בורכרט נולד ב-1921, והספיק להיות מוכר-ספרים ושחקן לפני שגויס בגיל עשרים לצבא הגרמני ונשלח לחזית הרוסית של 1941. בחזית לקה במחלת כבד קשה ואושפז, אך בגלל דעות שהביע במכתבים פרטיים הוצא מבית-החולים ונידון למוות. לאחר שישה חודשים זכה לחנינה בשל גילו הצעיר והוחזר לחזית הרוסית. בדיחות שהשמיע הביאוהו שוב לתשעה חודשי מאסר בברלין. הוא הוחזר לרוסיה, נפל בשבי האמריקני, שוחרר וחזר להאמבורג. עכשיו כבר נאלץ להיות מרותק למיטת חוליו דרך-קבע, ובייסורים גופניים מתמידים כתב במשך שנתיים שירים, מחזה, וסיפורים קצרים, אשר מיטבם מובא בספר זה. בן עשרים-ושש נפטר בבית-חולים בשוויץ. הסיפורים נבחרו מתוך הקובץ 'מוצרט הקטן שלנו', שראה אור ב-1989במסגרת "הסדרה הפתוחה" (ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספריית מעריב). לקראת הפרסום בספריה הקטנה נערך התרגום מחדש. "פיוט של ברזל... בורכרט המת משנת 1947 מזכיר לקורא החי ב-2008 שיש עדיין אפשרות תרבותית אחרת, שניתן לגעת דרך חוכמה וכישרון ופיוט וכאב ועצב וסבל בנפש האדם, ואפשר לשקוע בספר מטלטל כזה ולשכוח לשעה את התפלות... וליהנות בדרך כמעט סוטה מעושר לשוני שעניינו דלות החיים". יגאל סרנה...