“זה מתחיל כסיפור מחוספס. מן אנקדוטה מחיי נהג מונית תל אביבי, שחושף את חייו הפשוטים/המפוספסים משהו.
בהמשך, מנסה 'שמונה-עשרה מלקות', להפוך למשהו שעמד ליד סוגת המתח, מן 'חסמבה לגילאי הארבעים העייפים', (כשיתכן בהחלט, שהאֶלִימֶלֶך זוּרְקִין שלהם, עבר מזמן את גיל שמונים).
מפה לשם, מתעייפים גם הקוראים (או אולי זו רק אני).
אז מה היה לנו?
בשפה בסיסית, יום-יומית, כולל "אחי", "סְפֶּצִית", שאר מרעין-ביש”
