את סיפורי "אופוס 1", ספרו הראשון של ענר שלו (מתמטיקאי: יליד 1958) אפשר לדמות לחידות מבוך. אמנם חידות אלו כוללות רמזי - מפתח, אך אותם רמזים, מקצתם לפחות, אינם מתיישבים זה עם זה. הנסיון להשיב על השאלות המתעוררות בשעת הקריאה מעלה תדיר, כמעט מכל כיוון אפשרי של פענוח, תשובות מעגליות, חמקמקות ולא - שגרתיות. הקורא ב"אופוס 1" מוצא עצמו אפוא במסע רגשי ותודעתי יוצא דופן. הדמויות המרכזיות בספר הן בני - אדם בודדים (גם בהיותם בחברה), חשדנים עד - אימה, סגורים בעולמם ועם זאת רגישים במידה מופרזת למתרחש סביבם. העולם המוכר לנו, המעוצב דרך עיניהם של יצורי - אנוש אלה - מין שבלולים המכונסים בקונכייתם ושולחים משושים זעירים ורגישים לכל עבר - עובר תהליך מתמיד של ניכור והזרה. כללים מקובלים של עשה ולא - תעשה, מבנים הגיוניים שגורים (סיבה ומסובב וכו') וזיקות אנושיות יומיומיות מוארים מחדש, מזווית לא צפויה, וקורסים לנגד עינינו. תחושת הסלידה הקלה שאנו חשים כלפי הגיבורים בתחילת הקריאה, והחיוך הסלחני והמתנשא המלווה אליה, מתחלפים בתחושת אי - נוחות. בסופו של דבר, דמותנו שלנו כפי שהיא משתקפת בהגזמה דרך עיני הגיבורים אינה מחמיאה יותר מדמותם שלהם כפי שהיא מצטיירת בעינינו. סיפורי "אופוס 1" ניכרים גם בסגנונם. זהו סגנון השואב את כוחו הפיוטי לא מלשון עמוסה בדימויים ובמטאפורות, אלא ממקצבים סיפוריים שונים, משתנים ומפתיעים. שני הסיפורים הראשונים ("אופוס 1", זעזוע מוח") כתובים במשפטים ארוכי - נשימה ובסימני פיסוק מעטים ויוצרים שטף לירי מעוגל. שני הסיפורים האחרונים ("סקרצו", "העדרות") כתובים במשפטים קצרים, מחודדים וקטועים, המשדרים מכאניות בוטה. החלוקה הסימטרית של הסיפורים על - פי מקצביהם מפה את תשומת הלב - על דרך הניגוד - לנושאים המעוצבים בהם. שני הסיפורים האי - זוגיים ("אופוס 1" "סקרצו") עוסקים בהכנות לקראת איזה "קונצרט" המרכז סביבו מטען אירוטי. אלא ש"אופוס 1", המסופר דרך עיניו של ילד, הוא סיפור רציני ועצוב, ואילו "סקרצו" - כשמו כן הוא, שעשוע קל, בדיחה, אם גם מקאברית במקצת. הקבלות מסוימות אפשר למצוא גם בין הסיפורים הזוגיים ("זעזוע מוח", "העדרות"). סיפורים אלה עוסקים ביחסים מוזרים בין בני זוג שהתקשורת ביניהם משובשת לחלוטין, אלא שגם כאן (כמו בסיפורים הלא - זוגיים) הסיפור הראשון "כבד" ורציני, ואילו לסיפור השני נלווית, לפחות לכאורה, נימה מחויכת. "העדרות", שמבחינות מסוימות הוא הסיפור המשוכלל ביותר בקובץ, הוא גם הסיפור החותם אותו - ולא במקרה. מתכונתו - מין תשבץ אכול סתירות, תובע פתרון - מייצגת נאמנה את רוחו של הקובץ כולו....

סיפור אהבה מטלטל ורצוף תהפוכות עומד במרכז הרומן החומר האפל. תאונת דרכים קלה מציתה רומן טרנס - אטלנטי בין דיפלומט ישראלי נשוי הגר בניו יורק לבין סטודנטית ירושלמית צעירה. מפגש סודי של השניים במלון בניו יורק, שמתחיל כהרפתקה ארוטית, מתפתח בהדרגה לסיפור של היעלמות וחיפוש, וצובר ממדים פסיכולוגיים ודרמתיים רבי עוצמה. תהפוכות העלילה מציעות בדיקה מאלפת של כוחות משיכה ודחייה, תקשורת ונתק, וידוי והסתרה - הן ביחסים שבין הדמויות והן ביחסים שבין המספר לקורא. בתוך כך נשאב הקורא אל חוויית קריאה יוצאת דופן, שבה כל ניסיון לקטלג דמויות או אירועים נתקל בעובדות חדשות, מערערות, הקוראות למבט מחודש על המסופר. החומר האפל נע לסירוגין בין פרוזה ארוכת נשימה, בעלת מרכיבים אובססיביים וקומיים, לבין אימיילים חושפניים, מרתקים בכנותם. המכתבים אמנם קודמים לפרוזה מבחינת ציר הזמן העלילתי, אבל מבחינת הגילויים שהם מזמנים לקורא הם "רודפים" אחרי הפרוזה כמו שאכילס רודף אחרי הצב, עד כמעט - פגישה בסופו של הספר. החומר האפל הוא ספרו השלישי של המתמטיקאי והסופר ענר שלו. קדמו לו קובץ הסיפורים "אופוס 1" (1988) ו"ספר הפתיחות" (1996)....

'ספר הפתיחות' הוא ספר יחיד במינו: הוא כולל 70 פתיחות - התחלות של סיפורים - שלא נכתב להן המשך. בדומה לפתיחה המוסיקלית )האוברטורה(, שיש לה בהחלט תפקיד בעיצובו של הספר, יש לפתיחות של ענר שלו קיום נבדל, חיים משלהן בלי ההמשך. נמצא בפתיחות הללו יסוד של פיתוי, של מתאבןן ופרישה של אופק של ציפיות לנקודות לא קיימות בהמשך, וגם הרבה סיפוקים מיידיים. כמו לאוברטורות רבות, גם לפתיחות של ענר שלו יש לא אחת סיום מודגש, מעין פואנטה - רגע שבו הדברים נראים אחרת. ומה ש"מוחסר" בפתיחה הבודדת מושלם בקומפוזיציה של הספר השלם, שיש בו יתסי - גומלין בין פתיחות זוגיות לאי - זוגיות, ושלושת חלקיו כמו מצייתים למיבנה קלאסי של קונצ'רטו. מבחינה תמאטית חובק ענר שלו קשת רחבה של אפשרויות הכרוכות ב"פתיחה". החל בהתחלות של יחסים שסופם לא ברור - אינטימיות חמקמקה ושברירית, בסביבה זרה וארעית, שאולי לא תתפתח לכלל המשך - וכלה בנקודות הנחשבות נקודות סיום "טבעיות" )כגון, אפילו, מוות(, שכאן הן דווקא פתיחה הצופה ל"המשך", כי דווקא מכאן הסיפור צובר תאוצה ונפתחות עוד ועוד שאלות חדשות. לאחדים מן הסיפורים ש"נעזבו" יש "המשך" בפתיחות אחרות, אך אף פעם לא סיום, כמו כרי "להנציח את המשך ההליכה באמצע". רבים מן הסיפורים הם פארודיות על נוסחים מוכרים של פתיחה, וכל סיפורי הספר מתמודדים באורח חתרני עם עצם המצב של "לספר סיפור" בעל התחלה, אמצע וסוף, שה"סוף" שבו הוא תמיד איזו כפיה שרירותית, עריצה, על המציאות. הלוא לכל התחלה יש הרבה המשכים פוטנציאליים, שרובם אינו מתמלא, ולפי "רוב הנסיון המצטבר שלנו נראה ברור שיש הרבה יותר התחלות מסופים, אולי לאחוזים בודדים של מה שאנו רואים מסביבנו יש בכלל סיום שאנו עדים לו", ומצד שני הרבה דברים ש"נראים כמו סוף" אינם יותר מהתחלה, לכן סיפורים אפשר לעזוב רק באמצע, לא לסיים באמת, והמספר, כמו האדם בכלל, נידון להיות "מומחה לעזיבה". זהו ספר מקורי ומבריק, הן בנקודת המוצא שלו והן בביצוע המגוון. ענר שלו הוא פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית. ספרו הקודם: 'אופוס 1 ' )הספריה, 1988(....

אמא, הספר החדש של ענר שלו, הוא רומן ווידוי סוחף ומצמרר, המשובץ רסיסים אוטוביוגרפיים לכאורה , שבמרכזו התמודדות אמיצה וגלוית עיניים של המחבר עם מות אמו, ובעקבותיו עם חייו ומשמעותם. זהו ניסיון ספרותי חלוצי לכתוב רומן שהוא גם מסה, ממואר, סקיצה משפחתית רבת דמויות ודורות, ויומן-אבל נזירי שאין פרטי ממנו. המספר המתבשר על מות אמו נקלע לנקודת-קצה, שבה דבר אינו בטוח עוד: היחסים עם הסובבים אותו, הזיכרון ואפילו הלשון עצמה. אמא הוא ניסיון לחצוב לאבל מקום, מרחב-תהודה, לָצוּר לו לשון ועולם. הספר נע בין חטיבות סיפוריות לפניות ישירות אל האם, ההופכות בעל כורחן, באין עונה, למהלכים בדיוניים; מתנודד בין ציורים עזים, על גבול הסוריאליזם, לבין מהלכים כמו-לוגיים, המזקקים מעין מתמטיקה של צער. במותה של האם, הבן מאבד גם עדה ומספרת,ונגישות לקורות חייו. הוא נאלץ לספר לעצמו את חייו מבראשית, ליתר דיוק, מכמה ראשיוֹת אפשריות. הטקסט נבנה כתיבת פנדורה האוצרת עולם שנחסם ונחמס; צרור מפתחות מזמין ומתעתע לבית שאיננו. האבל מכתיב כאן צורות סיפֵּר משל עצמו: הרווחה האפשרית של הרומן נדחקת מפני רישומים חטופים ומקוטעים של היסטוריה פרטית ומשפחתית, המצטרפים למונטאז' קורע לב של זימונים מקריים וחיתוכים מהירים, התחלות, נטישות ומיתות, קצוות ללא אמצע. רגעי הכתיבה מתרגמים עצב שאין לו מידה למרחב ביוגרפי שדווקא ערוצי הכאב הנפתחים בו מנביעים צורות חדשות של חיבור ומגע. קטע אחר קטע, מדרגה אחר מדרגה, צולל הספר הזה לעומקו של האפס המוחלט, שרק ממנו אפשר אולי לשוב ולהתחיל; מתחת לשכבות כפוריות של צער מחלחל זן נדיר של חום. אמא הוא ספרו הרביעי של ענר שלו. קדמו לו "אופוס 1" (1988), שזכה בפרס הרי הרשון, ספר הפתיחות (1996), ו"החומר האפל" (2004) שתורגם למספר שפות. ...