» רשימות קריאה בהם מופיעים ספריה (65):
קריאה - נוער,
סיפורת - מקור,
נוער,
כדאי?,
ספרים שקראתי,
נוסטלגיה ,
גלילה רון פדר עמית ,
גלילה רון פדר עמית,
קראתי ,
סיפורם של: ציון כהן, בתיה וניר שרוני,
נקראו ונשכחו,
יומנו של ניר שרוני,
2ג-סלון,
הספרים של ילדותי,
ספרים היסטוריים,
ספרים שקראתי,
רוני,
נקרא ב - 2016,
היסטוריה ישראלית לילדים,
ביוגרפיות וספרי עיון שהילדים אהבו,
אפשרות,
רשימה,
מסקרנים,
ספרים שקראתי,
ספרים שקראתי,
הרשימה של גילעד,
קראתי יותר מ 10 פעמים,אשוב ואקרא,
לקנות,
גלילה,
2010 ודרומה,
תומחר ,
מדף הספרים של אמיר (ילדים ונוער),
א,
156+58,
רמת קריאה 22,
ספרות ילדים ונוער,
ספרות ילדים ונוער למכירה,
ספרי שואה לילדים,
ספרים שקראתי :),
ספרים חתומים - אספנות ,
B5,
ספרות בדיונית, מדע בדיוני, פנטזיה ואימה,
אספנות - ספרים עם חתימת המחבר ,
A10A,
ספרים שמכרתי,
חדש לגמרי ,
משלוח חינם (4 ספרים ב100שח),
ספרי נוער במבצע,
ספרים שיצאו לאור בשנות ה-90,
ספרי שאקרא בעתיד,
ילדים,
רשימה,
ספרים שקראתי ואהבתי נורא!!!,
גלילה רון פדר עמית ,
קריאה - נוער_המשך1,
סִדְרָה,
קראתי,
כל ספר שקראתי בחיים למיטב זכרוני,
חדש על המדף - ספריית ילדים,
רמת קריאה 21,
ילדים פברואר 2010,
מנהרת הזמן,
הספרייה העברית בברלין,
ספרים שקראתי,
קראתי ואהבתי מאד,
עוד ...
|
1.
|
|
ספר זה הוא נסיון לספר לבני הנעורים על אחד האישים המסעירים בתקופת המאבק לעצמאותנו - הוא אברהם שטרן (``יאיר``), יוצרו ומפקדו הראשון של ארגון ``לוחמי חירות ישראל`` (לח``י). הכוונה שהנחתה את המחברת בכתיבתה היתה, קודם כל, לעורר את סקרנותם של הקוראים להכיר טוב יותר דמות מיוחדת זו, שפעלה בתקופה כה רבת סכנות. ואם תתעורר הסקרנות - אולי היא תניע את הקורא לחפש בספרי היסטוריה ובמקורות אחרים, לחקור ולהכיר את התקופה כולה, להסיק מסקנות ובעזרתן לשבץ את ``יאיר`` במקום הראוי לו בתולדותינו. ``יאיר`` הפך לנחלת ההיסטוריה, אך ספר זה הוא סיפור בלבד. נכון, הוא מבוסס על עובדות ומספר על אנשים שחיו ופעלו במציאות (מהם החיים עמנו עד היום), ובכל זאת ממלא בו גם הדמיון תפקיד חשוב מאוד....
|
2.
|
|
בתיה הגיעה לפנימייה, וחושבת שסוף סוף מצאה לעצמה מקום. אבל מהר מאוד מתברר לה, שאת המקום הזה היא צריכה לתפוס. יש אנשים, אומרת בתיה, שנולדו עם מזל והם מקבלים הכל. ויש אנשים שצריכים להלחם לאורך כל הדרך. וכך, בעוד הקשר שלה לחיים בעכו נהרס, יודעת בתיה שהיא חייבת להשקיע, ולהתאמץ, ואסור לה להיות חלשה, ואסור לה להתבלט. יש אנשים, אומרת בתיה, שהם רק "כמו", כמו - קרובה, כמו - אחות, כמו - בת. ולי נמאס להיות רק "כמו", אני רוצה את המקום שלי. אבל התלמידים האחרים לא חושבים כך, ורבים מהם מרגישים שבגללה יפסידו הם את מקומם. הם לא יוותרו, גם אם ישתמשו לשם כך בתרגילים מלוכלכים....
|
3.
|
|
גדר פרוצה הוא סיפורה של אוסי, נערה במעון לנערות חוסות, המורחקת מן החברה העבריינית שסבבה אותה, וכמהה לחזור אליה. גדר פרוצה היא הגדר הסובבת את המעון, ומטרתה להגן על הבנות, אך אוסי רואה בה גדר כלא, והיא מתמקדת רק בפירצה המוסווית בה. גדר פרוצה הוא סיפור התפכחות של נערה, שכאשר הוצאה מסביבתה מתחילה להבין מה קורה לה, והיא נאבקת בשינוי מבלי לדעת אם היא רוצה בו. גדר פרוצה מתאר את מערכת היחסים בין נערה, שכל מה שהיא יודעת לתת הוא את גופה, והיא נקרעת בין החברה שמשתמשת בגופה, והחברה שסבורה כי יש אמצעים אחרים. גלילה רון-פדר מצרפת את אוסי לבני משפחות המצוקה, שהיא מתארת בלשונם ומביטה על העולם מבעד לעיניהם. ציון כהן, בתיה, עירית לוי ודני אהרוני מצרפים אליהם את אוסי, הגדר הפרוצה של החברה....
|
5.
|
|
הַאִם מִנְהֶרֶת–הַזְּמַן תְּקַבֵּל אֶת הָאוֹרַחַת שֶׁהֵבֵאנוּ?
נִכְנַסְנוּ, וְהִתְחַלְנוּ לָלֶכֶת. אַחַר כָּךְ הִתְכּוֹפַפְנוּ, וְהִמְשַׁכְנוּ לָלֶכֶת. וְאָז הִתְחַלְנוּ לִזְחוֹל.
הִנֵּה אֲנַחְנוּ, יְלָדִים שֶׁל הַיּוֹם, עִם מַחְשֵׁב, טֶלֶפוֹן סֶלוּלָרִי וְהַכֹּל, הָיִינוּ לְכַמָּה שָׁעוֹת לִפְנֵי עַשְׂרוֹת שָׁנִים, מוּל עִיר שֶׁכֻּלָּהּ תִּלֵּי חֳרָבוֹת.מוּלֵנוּ הָיָה בִּנְיַן אֶבֶן גָּדוֹל שֶׁנִּרְאָה עַתִּיק. בְּצִדּוֹ הָאֶחָד הָיָה מִגְדָּל וּמֵעַל הַמִּגְדָּל הָיָה צְלָב גָּדוֹל, הַבִּנְיָן הָיָה מֻקָּף גָּדֵר. זֶה הָיָה מִנְזָר, וַאֲנַחְנוּ בָּאנוּ לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ אֶת הַיְּלָדוֹת הַיְּהוּדִיּוֹת.
אֲבָל מָה עוֹשׂוֹת יְלָדוֹת יְהוּדִיּוֹת בְּמִנְזָר?
בְּאֵירוֹפָּה, בִּתְקוּפַת הַשּׁוֹאָה, הָיוּ הוֹרִים שֶׁרָצוּ לְהַצִּיל אֶת יַלְדֵיהֶם מִמָּוֶת, וּמָסְרוּ אוֹתָם לְמִנְזָרִים, כְּדֵי שֶׁיִּגְדְּלוּ שָׁם עַד אַחֲרֵי שֶׁהַמִּלְחָמָה תִּגָּמֵר.
הָיוּ יְלָדִים שֶׁסָּבְלוּ בַּמִּנְזָרִים מִיַּחַס קָשֶׁה מְאוֹד וְתוֹקְפָנִי, וְהָיוּ יְלָדִים שֶׁהִרְגִּישׁוּ נוֹחַ, כִּי הַנְּזִירוֹת שֶׁטִּפְּלוּ בָּהֶן הָיוּ רַכּוֹת וְאִמָּהִיּוֹת.
וְכָךְ, אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה הָיוּ יְלָדִים שֶׁשָּׂמְחוּ לַעֲזוֹב אֶת הַמִּנְזָר וְלַחְזוֹר לַיַּהֲדוּת, וְהָיוּ יְלָדִים שֶׁהִתְעַקְּשׁוּ לְהִשָּׁאֵר נוֹצְרִים, וּבְעֶצֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה לֹא עָזְבוּ אֶת הַמִּנְזָר....
|
6.
|
|
הפעם לא נכנסנו למנהרה, ודי הרבה זמן לא ידענו איפה אנחנו נמצאים. ישבנו לנו על הספסל, שרון בכלל היתה לבושה בפיג'מה, ואז היתה רעידת אדמה ו... רגע, איפה אנחנו? אנחנו, ילדים של היום, עם טלפון סלולרי, מחשב והכל, פתאום היינו בארועים שחשבנו שרק קוראים עליהם בספרים. גילינו אנשים, שלא ידענו בכלל שהיו קימים. יהודים שלא נכנעו, צבא יהודי קטן שלא רק מתחמק מהנאצים, אלא ממש לוחם בהם. גילינו מפקד פרטיזנים שלא ויתר, וצירף אליו גם ילדים, פצועים ונשים. מפקד שידע גם לשמור על אנשיו, גם לנקום במי שפגע ביהודים, וגם להוריד רכבות של נאצים מהפסים, ולהשתמש בציוד שבהן. אבל איך נוכיח שאנחנו לא משתפי פעלה עם הנאצים? איך אפשר להוכיח דבר כזה?...
|
7.
|
|
הַפַּעַם לֹא הָיִינוּ צְרִיכִים לְהִכָּנֵס לַמְּעָרָה כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְמִנְהֶרֶת–הַזְּמַן.
עָצַמְנוּ עֵינַיִם, דִּמְיַנּוּ אֶת הַמִּנְהָרָה, אֶת הַדֶּרֶךְ, אֶת הַחֹשֶךְ וְאֶת הַפִּתּוּלִים, וְקִוִינוּ מְאוֹד שֶׁהַמִּנְהָרָה בֶּאֱמֶת תִּקַּח אוֹתָנוּ לֶעָבָר.
והִנֵּה אֲנַחְנוּ, יְלָדִים שֶׁל הַיּוֹם, עִם מַחְשֵׁב, טֶלֶפוֹן סֶלוּלָרִי וְהַכֹּל, הָיִינוּ לְכַמָּה יָמִים לִפְנֵי כִּמְעַט מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה, עֶגְלוֹנִים עַל עֲגָלָה עֲלוּבָה וּמְקַרְטַעַת.
בָּרְחוֹב הָרָאשִׁי שֶׁל הַמּוֹשָׁבָה הִתְקַהֲלוּ אֲנָשִׁים.
"הֶרְצְל כָּאן!" מִישֶׁהוּ צָעַק.
"יְחִי מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים!" קָרְאוּ כַּמָּה יְלָדִים.
אֵיזוֹ הִתְלַהֲבוּת! הָיוּ שָׁם יְלָדִים, וְהָיוּ שָׁם נְעָרִים וְהָיוּ שָׁם גְּבָרִים בְּבִגְדֵי עֲבוֹדָה וְנָשִׁים עִם סִנָּרִים. כֻּלָּם נִרְאוּ כְּאִלּוּ בְּזֶה הָרֶגַע עָזְבוּ אֵיזוֹ מְלָאכָה בָּאֶמְצַע.
"הֶרְצְל בְּאֶרֶץ–יִשְׂרָאֵל!" קָרְאוּ כֻּלָּם, "יְחִי מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים!"...
|
8.
|
|
רוֹעִי הִצִּיעַ לַחֲבוּרָה שֶׁלָּנוּ לִמְצוֹא אֶת הַ´ווֹלְבוֹ´ שֶׁל אָבִיו שֶׁנִּגְנְבָה. בִּתְמוּרָה, אָמַר, אִם יִתְבָּרֵר שֶׁאֲנַחְנוּ כָּאֵלֶּה תּוֹתָחִים, נוּכַל לְקַבֵּל מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ רוֹצִים.
מַה בִּקַּשְׁנוּ בִּתְמוּרָה?
מִי גּוֹנֵב מְכוֹנִיּוֹת ´ווֹלְבוֹ´ בַּשְּׁכוּנָה שֶׁלָּנוּ? וְלָמָּה תָּמִיד אוֹתָהּ מְכוֹנִית?
הַאִם גַּם הַפַּעַם הוּא יַחְזִיר אֶת הַמְּכוֹנִית הַגְּנוּבָה? וּמַדּוּעַ?
לָמָּה הֶחְלַטְנוּ לִנְסוֹעַ לְחַפֵּשׂ אֶת הַמְּכוֹנִית בִּמְעָרוֹת בֵּית־גּוֹבְרִין?
´חֲבוּרַת יְדִיעַת הָאָרֶץ´ יוֹצֵאת לַחְקוֹר
בְּכָל סֵפֶר מָקוֹם אַחֵר בָּאָרֶץ.
בּוֹאוּ וְהִצְטָרְפוּ אֵלֵינוּ,
בְּכָל פַּעַם מֻבְטָחוֹת הַפְתָּעוֹת חֲדָשׁוֹת....
|
10.
|
|
שָׁרוֹן בִּקְּשָׁה לִפְגּוֹשׁ אֶת סַבָּא רַבָּא רַבָּא שֶׁלָּהּ. הִיא הֵבִיאָה אִתָּהּ תְּמוּנָה שֶׁלּוֹ, כְּדֵי לְשַׁכְנֵעַ בְּעֶזְרָתָהּ אֶת מִנְהֶרֶת–הַזְּמַן.
אֲבָל לְמִנְהֶרֶת–הַזְּמַן יֵשׁ רַעֲיוֹנוֹת מִשֶּׁלָּהּ...
וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ, יְלָדִים שֶׁל הַיּוֹם, עִם מַחְשֵׁב, טֶלֶפוֹן סֶלוּלָרִי וְהַכֹּל, חָזַרְנוּ לְפֶתַע בַּזְּמַן אֶל יָמִים רְחוֹקִים וּפָגַשְׁנוּ בְּאַחַד הָאֲנָשִׁים הַחֲשׁוּבִים בְּיוֹתֵר בַּיַּהֲדוּת.
גַּל גָּדוֹל הִכָּה עַל דֹּפֶן הַסְּפִינָה.
"הַצִּילוּ!" צָעַק מִישֶׁהוּ, "סְעָרָה!"
עַל הַסִּפּוּן, לְיַד מַעֲקֵה הַסְּפִינָה, הָאִישׁ עָמַד. כָּל שְׁאָר הָאֲנָשִׁים הָיוּ מוּטָלִים עַל הָרִצְפָּה, חֶלְקָם גָּנְחוּ, חֶלְקָם הֵקִיאוּ וְחֶלְקָם נִרְאוּ כְּמוֹ מֵתִים. הוּא עָמַד זָקוּף, כְּאִלּוּ תְּנוּדוֹת הָאֳנִיָּה לֹא מַשְׁפִּיעוֹת עָלָיו. שְׁתֵּי יָדָיו הָיוּ מוּרָמוֹת וּבְקוֹל רָם וְצָלוּל הוּא קָרָא:
"רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הִנְנִי נוֹדֵר לְךָ נֶדֶר... בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁעַבְדְּךָ
הַנֶּאֱמָן עוֹמֵד כָּאן וּמִתְיַחֵד אִתְּךָ וְעִם כֹּחֲךָ הַגָּדוֹל, כָּךְ אֶעֱשֶׂה מִדֵּי שָׁנָה בְּיוֹם זֶה. לֹא אָבוֹא בְּחֶבְרַת אֲנָשִׁים,
אֶלָּא אֶתְבּוֹדֵד וְאֶתְפַּלֵּל..."
בְּבַת–אַחַת, כְּאִלּוּ מְנַצֵּחַ מֵנִיף אֶת שַׁרְבִיט הַמְּנַצְּחִים וְעוֹצֵר אֶת הַנַּגָּנִים, הַיָּם שָׁקַט, וְהָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ עַל הַסִּפּוּן קָמוּ עַל רַגְלֵיהֶם וְהִתְחַבְּקוּ בְּהִתְרַגְּשׁוּת....
|
11.
|
|
בחוץ היה משעמם, והיתה הפסקת חשמל. שום דבר לא עבד. רק בגלל השעמום נכנסנו למנהרת הזמן. "מענין מה עשו האנשים לפני שהיה חשמל," אמרתי לשרון, "איך הם הסתדרו?" ואנחנו, ילדים של היום, עם מיקרוגל, אינטרנט וטלפון סלולרי... הלכנו לגלות איך זה להיות בלי חשמל. ישבנו בחדר האוכל של קיבוץ דגניה, והקשבנו למהנדס שתאר לחברי הקיבוץ איך הוא יקים של תחנת כוח ויפיק חשמל. "כשאני אקים פה את תחנת הכוח ואיצר חשמל, כולם ירצו לקנות את החשמל ממני." כל חברי הקיבוץ התגלגלו מצחוק. אבל אנחנו ידענו שיום אחד כל הארץ תואר, ומכשירי החשמל יפעלו, עד כדי כך שלא נוכל לתאר את חיינו ללא חשמל. והנה, לא עבר זמן רב, ובתל אביב הוארו הרחובות באור חשמל בוהק. אנשים נצבו ליד עמודי החשמל והביטו למעלה, ובחנו בהתפעלות את האור שהופץ מהמנורה ונראה כמו נס, צועקים בקולי קולות: "הידד לרוטנברג! הידד לרוטנברג!"...
|
15.
|
|
איך משכנעים את מנהרת-הזמן להגיע לארוע שאנחנו רוצים?
האם השיטה של עמית, להדביק פתקים על קירות המערה תעזור?
האם נוכל לצאת למסע אל העבר, ולפגוש בדיוק את מי שאנחנו רוצים לפגוש?
תארו לכם את הקטע: אני מטלפן לראש-הממשלה ואומר לו, 'אדוני ראש-הממשלה, מדבר דן שחורי משכונת רמות בירושלים ויש לי מידע בשבילך.'
ואז ראש-הממשלה עונה 'כן דן, איזה מידע?'
ואני אומר, 'פגשתי את רון ארד!'
מה לדעתכם קורה אז, ראש-הממשלה מתעלף או לא?
כל כך רצינו לעזור לפתור את התעלומה של רון ארד, לגלות עליו עוד מידע, לפחות לעזור קצת. אבל שוב למדנו שגם אם מנהרת-הזמן מעבירה אותנו אל העבר, אנחנו לא יכולים לשנות אותו....
|
|