"בשתיים בצהריים התחילה המלחמה. כך גם אמרתי לסמל המבצעים לרשום ביומן, ארבע עשרה אפס אפס תחילת מלחמה" (עמוד 113).

בעקבות הסדרה "שעת נעילה" שבתי לספרים רבים אודות מלחמת יום הכיפורים. אחד הרומנים משובחים שנכתבו אודות המלחמה הוא הספר "היקיצה הגדולה" (הוצאת כתר, 1982) מאת <mark>בני ברבש</mark>. הספר נפתח לאחר שמלחמת יום הכיפורים הסתיימה. אסף הנדלסמן, קצין אג"ם בחטיבת שריון שלחמה ברמת הגולן, "מוסבניק" לשריון שהשתח

כל בעל מקצוע ואפילו סתם הנדימן חובבן יודע שכלי עבודה שעושה הכל הוא פשוט לא טוב, לכל כלי עבודה יש את היעוד שלו תנסו פעם לדפוק מסמר עם מפתח שוודי או תנסו לסגור בורג עם לדרמן ואז תבינו.
אבל בוקר שבת קיצי אחד ב- 8.8.20 ליתר דיוק עולמי התהפך עלי, וכל זה קרא שהתחלתי לקרוא את הספר מי פירסט סוני, ספר שדוחס את כל הישראליות על גווניה רבדיה והמורכבות שבה לפחות מ 200 עמודים בדיוק כמו שאולר שויצרי דוחס 12

קצת קשה לאפיין את הקריירה היצירתית של <mark>בני ברבש</mark>. היא רצופה בעליות לשיאים שגיאים ונפילות למי אפסיים. הוא מזגזג בין הקטבים: בין מצוין לגרוע, בין כתיבת פרוזה לכתיבת תסריטים, בין ז'אנרים שונים, בין סגנונות כתיבה... בלוליינות הזו יש מידה לא מבוטלת של סיכונים אבל היא מאפשרת לברבש לבדוק שוב ושוב את גבולותיו ובמקרה של ספרו החדש החיים בחמישים דקות, הוא מצליח להעמיד את יצירתו הבשלה, השלימה והעמוקה ביותר. לא

הוא יושב באוטו הדומם מחוץ לבית המואר. ראש חוליית המודיעים זה התואר שלו. הוא ה"מבשר". זה שמגיע להודיע למשפחות על נפילת הבן או הבת.
ועכשיו הוא ממתין ברכב. הוא יודע שאמו של הנופל חזרה זה עתה מפילאטיס ועדיין לא התקלחה. והוא מחליט לחכות קצת. להעניק למשפחה עוד כמה דקות של נורמליות לפני שיקרוס עליהם עולמם.

שני חברים בעשור השביעי לחייהם בדרכם לחרמון, שם נלחמו חמישים שנה קודם לכן, ושם גם הכירו. הטיול הזה

הספר מתאר משפחה תל אביבית, הורים פלוס שלושה ילדים, בשנות השמונים. המשפחה מתוארת על כל חולאיה על ידי הילד האמצעי שמתעד כל רגע באמצעות הרשמקול הראשון שלו של חברת סוני, ועל כן שם הספר. כמו כן מתוארות גם המשפחות הגרעיניות של ההורים, על כל המורכבויות שבהן וביחסים הבין דוריים.
ובאמת שהמשפחה הזאת חולה, ובספר אנו הקוראים נחשפים לפרפורי הגסיסה שלה, וזה מרתק ועוצר נשימה מעצב לעתים, ולפעמים קורע מצחוק, מעין

הספר הזה הוא ספר על משמעות הזמן.
זמן שאוזל ממש כמו קומביין שקוצר שדה שיבולים.
הזמן הזה סובב את הקורא כמו מערבולת רוח.
זמן שלא עוצר מלכת ומשנה את כולם: לשונם, הוויתם, דעותיהם, בגרותם, מגוריהם,
וגם בעיקר משמעותם במשפחה: תפקידם, תפקודם.
הזמן שדורס ומאיין את הילדות של יותם המספר, אִיוּן שמשביח כל כך את כתיבתו והבנתו את העולם שסביב.
השנים שחולפות מנגד, סוג של זמן שאול, מונצחות בתמונות שבאלבום

ספר מעולה כתיבה נהדרת של <mark>ברבש</mark>.

מופלא. ישראלי בועט, פשוט, כואב, טראגי, מצד אחד כל-כך יומיומי ו"משלנו", מצד שני כל כך מזעזע וכל כך מסוג הדברים שהיינו רוצים שיישארו אצל השכן. תענוג צרוף.