את הספר הזה קראתי אחרי "המרד", ספרו המונומנטלי של מנחם בגין. "המרד" השאיר עלי רושם עז, ומה יותר טבעי מלהמשיך ולקרוא את האוטוביוגרפיה של מפקד המחתרת האחות, הלח"י?
אולם כגודל ציפיותיי, כך גדלה גם אכזבתי. הספר הזה שונה כל כך מ"המרד", שאני בספק אם ניתן בכלל לשייך אותם לאותו ז'אנר; בגין עסק אך ורק בתקופה הסוערת של המרד בבריטים, ואילו <mark>שמיר</mark> מתאר חיים שלמים, שלמרות היותם מלאי עשייה - לא תמיד מעניינים באו

הספר "סיכומו של דבר" של <mark>יצחק שמיר</mark> הוא מין אוטוביוגרפיה בתקופות הפעילות החשובות בחייו. המילה "סיכומו.." מראה שלמעשה מסכם את פעילותו והפיכתו לצופה. זה ספר שאפשר לקרוא ולתת - בסופם של התהליכים ש<mark>יצחק שמיר</mark> לא יכל לדעת כיצד יסתיימו, בזמן שנכתבו הדברים (1994) - סיכום ותוצאות (ברמה כלשהי) בדיעבד.

<mark>יצחק שמיר</mark> מספר על תקופת הנעורים שלו במזרח אירופה, בעיירה קטנה שהגבולות שלה השתנו בין מדינה למדינה. הוא מספר

אוטוביוגרפיה של <mark>יצחק שמיר</mark>, כתובה בעברית קולחת ומרתקת לקריאה. שמיר סוקר את חייו החל מילדותו בעיירה רוז'נוי שב"תחום המושב" ועד הפסדו בבחירות 1992 ליצחק רבין ומפלגת העבודה. הפרקים בנושא שנות כהונותיו כראש ממשלה מעניינים ומעשירים במיוחד. תוך כדי קריאת הספר, מתגלית לקורא דמות מיוחדת במינה של אדם אמיץ, ישר, צנוע, והלב אינו יכול שלא להתמלא גאווה שזכינו למנהיג בשיעור קומה כזה. יש בספר גם סייפא קצר, בו מבי