תמונה אחר תמונה, נבנה עולמה המורכב של ילדה ונסיונה לגבש לעצמה זהות, למרות התוהו, הבלבול והאובדן סביבה. המקום - לגניצה, עיר מכרות בשלזיה התחתונה, העוברת מידי הפולנים לגרמנים וחוזר חלילה. המבט - של אז ושל עכשיו - מבטה של ילדה דרך תודעתה של המספרת הבוגרת. והימים - ימי סטאלין והמלחמה הקרה. הסיסמאות הקומוניסטיות בוקעות מכל מקלט רדיו וחרוטות על כל כרזה, ותחת הסיסמאות חותרת אימה. כל זה בחוץ. בפנים, בבית, נוסף להתנגדות בסתר לשלטון הקומוניסטי, משפיעים גם המסורת היהודית המדולדלת והגעגועים לישראל. וכמובן, ההורים על יחסיהם האמביוולנטיים, המורים, וכן סיפורים ואגדות הבונים מעין מבנה - על דמיוני, עד שלא ברור עוד מה דמיון ומה מציאות. על רקע זה מנסה ילדה להבין מי היא. אפילו שמה אינו מסייע לה בכך. תוהה היא ניצבת מול השקר ואחיזת העיניים. בחושיה היא מזהה אותם, אבל אין היא יודעת מה חוקיותם. בדמיונה היא מנסה להתמודד עם מציאות האבסורד, כשבמוחה מתרוצצים בערבוביה, היטלר ובאבא יאגה )מכשפה פופולרית בספרות הילדים בפולין(, חיסונים ואן - קה - וו - דה, אמת ושקר. הפער בין תפיסתה של הילדה ובין המציאות המרומזת בונה את הרובד האירוני של העלילה. אסתר ויז'בצקי זיו, נולדה בפולין וחיה בירושלים. באבא יאגה הוא ספרה השני. הראשון, שאון מותו של שימק, יצא לאור בסדרת פרוזה אחרת בעם עובד....

בעיר הזויה אחת, מלאוורה שמה, מתגודדים אנשים וצופים בבן עירם, העומד על גגה של מכונית ב.מ.וו. לבנה ומתכוון לעקור כך לאשדוד. כמה מהצופים, ובהם גרושתו של האיש, דולקים אחריו להצילו. רובם נעלמים בנסיבות לא ברורות, ורק הגרושה, כנראה, שבה בדהרה, רתומה ללהקת כלבים - ושמא בני - אדם הם, מפריה של האשה? במקום אחר צופה אשה בנשים מחוללות בחדר, ובחדר גם גוסס אדם, אולי קרובה של האשה, אולי אפילו אביה, אבא שימק. השכנים מתלוננים על הרעש, אך אין לדעת איזה רעש הפריע את מנוחתם, רעש המחוללות, ושמא שאון מותו של שימק? כך הוא עולמם של הסיפורים המכונסים בקובץ הזה, שתמונות אלה לקוחות משניים מהם: עולם שפרטים טריוויאליים של מציאות שכיחה ורגילה נושקים בו להמצאותיו של דמיון פרוע: הומור ואירוניה מתערבבים עם אימה, סבל ועצב: רצינות ומשובה מסיגות זו את גבולה של זו עד כדי טירוף מערכות גמור, כביכול. ואף על פי כן עולם אנושי מאוד הוא, של צער, בדידות, אהבות, חרדות וביעותים, אשליות ומאבקים - שלובשים כאן ממשות ועוצמה, סספורתית וחווייתית כאחד, בזכות דרך הסיפור האל - שגרתית, המייחדת את כתיבתה של אסתר ויז'ביצקי זיו....