“"על אלה לא נכתב מאומה בספרים, כך חשבתי בלבי בפרוץ השלג פנימה, מבעד לדלת הפרוצה, ובשקעו על גבי הערום. שכבתי שכיבת אפיים על הרצפה הבלתי־מהוקצעת, בתוך שלולית לכלוך שאין דוגמתו, וזרועי היתה תחובה עמוק לתוך הפרה המתאמצת, ואילו רגלי פירכסו כדי למצוא מאחז בין האבנים..." [ בסיום ההמלטה כעבור שעתיים... ] "במשכי את כותונתי מעל ראשי חשתי כאילו האריכו מאוד להלקותני במקל עבה. כל שריר משרירי גופי כאב. גר”

“יום ראשון באוניברסיטה. אני מבוהלת עד עמקי נשמתי, אבל לא מגלה את זה לאף אחד, גם לא לעצמי. תועה בין הבניינים. מטפסת חמש קומות, יורדת אחת, מציצה בחדרים - הנה זה: כיתת אנטומיה. מלאה סטודנטים. לכולם יש מראה שנה א' קלאסי שאומר אני כאן בטעות. המרצה נכנסת, מתולתלת, אנרגטית, ברוכים הבאים, איזה יופי, מחזור קטן ונחמד (קטן? קטן? על מה היא מדברת? ארבעים ושישה סטודנטים! את עצמי אני לא מוצאת כאן!) השיע”

“"כשהמנוע דמם, נשמתי נשימה עמוקה. זו היתה הנחיתה הראשונה שלי, והיא היתה לא־רעה. בעצם, הלכתי והשתפרתי מרגע לרגע, ובלבי הייתי משוכנע כי מדריכי התרשם בוודאי עמוקות ממופע־הבתולין שלי. טיפסנו ויצאנו החוצה, ואחרי שצעדנו מספר צעדים בשתיקה, עצר סגן ווּדהאם ופנה אליי. 'מה שמך?' שאל. אכן, אכן, הנה ההוכחה. הוא ידע שהצלחתי יפה. הוא מגלה בי התעניינות. 'הריוט, סר', עניתי. הוא נעץ בי מבט חודר שנמשך כמה שניות.”

“אין כמו הבית! מה מעורר אצלנו הרגשה של בית? המשפחה, קרובים וידידים, ריחות מאכלים מוכרים? אצל הריוט זה קצת אחרת: "כאשר נפל עלי השער ידעתי כי אכן שבתי הביתה" :-) והשער הזה היה רק אחד מבין שבעה שערים (!) שהיה צריך לעבור בדרכו לחווה שתחזוקתה לא היתה אופטימלית. זהו הספר הרביעי בסדרת ספריו של ג'יימס הריוט, וטרינר ביורקשייר הכפרית, המתאר את חוויותיו עם האנשים ובעלי החיים באזור. אם בספר השלישי הוא נע לס”

“"על אלה לא נכתב מאומה בספרים, כך חשבתי בלבי בפרוץ השלג פנימה, מבעד לדלת הפרוצה, ובשקעו על גבי הערום. שכבתי שכיבת אפיים על הרצפה הבלתי־מהוקצעת, בתוך שלולית לכלוך שאין דוגמתו, וזרועי היתה תחובה עמוק לתוך הפרה המתאמצת, ואילו רגלי פירכסו כדי למצוא מאחז בין האבנים..." [ בסיום ההמלטה כעבור שעתיים... ] "במשכי את כותונתי מעל ראשי חשתי כאילו האריכו מאוד להלקותני במקל עבה. כל שריר משרירי גופי כאב. גר”

“יום ראשון באוניברסיטה. אני מבוהלת עד עמקי נשמתי, אבל לא מגלה את זה לאף אחד, גם לא לעצמי. תועה בין הבניינים. מטפסת חמש קומות, יורדת אחת, מציצה בחדרים - הנה זה: כיתת אנטומיה. מלאה סטודנטים. לכולם יש מראה שנה א' קלאסי שאומר אני כאן בטעות. המרצה נכנסת, מתולתלת, אנרגטית, ברוכים הבאים, איזה יופי, מחזור קטן ונחמד (קטן? קטן? על מה היא מדברת? ארבעים ושישה סטודנטים! את עצמי אני לא מוצאת כאן!) השיע”

“"כשהמנוע דמם, נשמתי נשימה עמוקה. זו היתה הנחיתה הראשונה שלי, והיא היתה לא־רעה. בעצם, הלכתי והשתפרתי מרגע לרגע, ובלבי הייתי משוכנע כי מדריכי התרשם בוודאי עמוקות ממופע־הבתולין שלי. טיפסנו ויצאנו החוצה, ואחרי שצעדנו מספר צעדים בשתיקה, עצר סגן ווּדהאם ופנה אליי. 'מה שמך?' שאל. אכן, אכן, הנה ההוכחה. הוא ידע שהצלחתי יפה. הוא מגלה בי התעניינות. 'הריוט, סר', עניתי. הוא נעץ בי מבט חודר שנמשך כמה שניות.”

“אין כמו הבית! מה מעורר אצלנו הרגשה של בית? המשפחה, קרובים וידידים, ריחות מאכלים מוכרים? אצל הריוט זה קצת אחרת: "כאשר נפל עלי השער ידעתי כי אכן שבתי הביתה" :-) והשער הזה היה רק אחד מבין שבעה שערים (!) שהיה צריך לעבור בדרכו לחווה שתחזוקתה לא היתה אופטימלית. זהו הספר הרביעי בסדרת ספריו של ג'יימס הריוט, וטרינר ביורקשייר הכפרית, המתאר את חוויותיו עם האנשים ובעלי החיים באזור. אם בספר השלישי הוא נע לס”