מלחמת יום הכיפורים ירדה מדינת ישראל כמכת-פתע מדהימה וכואבת. כבר במהלך הקרבות, וביתר שאת לאחר מכן, הוצגו בארץ סימני-שאלה רבים ביחס לתפקודה ולכשירתה של ההנהגה המדינית והצבאית. חלקם הפכו להאשמות כבדות כלפי משה דיין. שר הביטחון דאז, שנחשב עד פרוץ המלחמה לגיבור לאומי, נעשה מוקד לכינויי-גנאי ותואר כאבי-אבות המחדל, כמי שאיבד את עשתונותיו וטעה לאורך כל הדרך. אריה בראון ראה את הדברים באור שונה לחלוטין, ומנקודת-תצפית מיוחדת במינה. כשלישו וכמזכירו הצבאי של שר הביטחון, הזדמן לו להיות נוכח כמעט בכל הדיונים החשובים, לבקר בקווי החזית ולעמוד על המתרחש מאחורי הקלעים. כך הצטיירה לנגד עיניו תמונתו של משה דיין, כשותף לאחריות בתוקף תפקידו הבכיר כשר הביטחון אבל גם כמדינאי ואסטרטג שהבחין - לעתים לבדו - בהתפתחויות כמות שהן וידע להתאושש לפני כל עמיתיו ולנהל את מכונת המלחמה הישראלית בדרכה מהפתעה לניצחון. מאוחר יותר צירף בראון למראה העיניים ולהתרשמות הבלתי-אמצעית גם מחקר מדוקדק וממושך במסמכים ובניתוחים הרלבנטיים. כך עלה בידו לשרטט דיוקן מעניין, מאלף ומרתק של תקופה קריטית בתולדות המדינה....

מלחמת ששת הימים פרצה ב- 5 ביוני 1967, כשלב אחרון בהתפתחות שהחלה במפתיע. ערב המלחמה הזאת, כתוצאה מצירוף מורכב של נסיבות, צורף משה דיין לממשלה כשר הביטחון. רבים - בעיקר מקרב מתנגדיו - טענו כי הוא בא אל המוכן וחלקו בניצחון המזהיר שלצה"ל באותה מלחמה היה משני לחלוטין. לכאורה, כך נאמר, הכוחות היו ערוכים, התוכניות מגובשות, ולדיין לא נותר אלא לשבת בנחת על זרי דפנה לא-לו. בספר הזה קובע אריה בראון כי לא כך היו הדברים. הוא מצטט את דיין, שחלק שבחים רבים לצה"ל על הכשרתו ודריכותו למלחמה, אבל מראה כי אותו צה"ל היה שונה לגמרי בלי דיין. בתוך פחות ממאה שעות, מסביר בראון, שיכך דיין את האמון החמור בין הפיקוד הצבאי העליון וההנהגה המדינית ושינה את הדגשים של המערכה בחזית המצרית. אחר-כך ניווט במיומנות את המערכה בחזית הירדנית, קבע את העיתוי הטוב ביותר לעלייה לרמת הגולן והניח יסודות איתנים ליחסים מיוחדים עם תושבי השטחים. חותמו האישי הייחודי של דיין במלחמת ששת הימים ובתקופה שלאחריה היה איפוא, לפי בראון, עז ביותר. הספר מבוסס על מחקר מעמיק של בראון בקורות התקופה, ובכלל זה על יומנו האישי של שר הביטחון משה דיין....