מלחמת ששת הימים פרצה ב- 5 ביוני 1967, כשלב אחרון בהתפתחות שהחלה במפתיע. ערב המלחמה הזאת, כתוצאה מצירוף מורכב של נסיבות, צורף משה דיין לממשלה כשר הביטחון. רבים - בעיקר מקרב מתנגדיו - טענו כי הוא בא אל המוכן וחלקו בניצחון המזהיר שלצה"ל באותה מלחמה היה משני לחלוטין. לכאורה, כך נאמר, הכוחות היו ערוכים, התוכניות מגובשות, ולדיין לא נותר אלא לשבת בנחת על זרי דפנה לא-לו. בספר הזה קובע אריה בראון כי לא כך היו הדברים. הוא מצטט את דיין, שחלק שבחים רבים לצה"ל על הכשרתו ודריכותו למלחמה, אבל מראה כי אותו צה"ל היה שונה לגמרי בלי דיין. בתוך פחות ממאה שעות, מסביר בראון, שיכך דיין את האמון החמור בין הפיקוד הצבאי העליון וההנהגה המדינית ושינה את הדגשים של המערכה בחזית המצרית. אחר-כך ניווט במיומנות את המערכה בחזית הירדנית, קבע את העיתוי הטוב ביותר לעלייה לרמת הגולן והניח יסודות איתנים ליחסים מיוחדים עם תושבי השטחים. חותמו האישי הייחודי של דיין במלחמת ששת הימים ובתקופה שלאחריה היה איפוא, לפי בראון, עז ביותר. הספר מבוסס על מחקר מעמיק של בראון בקורות התקופה, ובכלל זה על יומנו האישי של שר הביטחון משה דיין.