<mark>הלל</mark> ברזל הוא גאון. הוא כמו מתעקש להיות בלי אפשרי לקריאה דוסטויבסקאית מכרך אל כרך אך למרות הכל נוע נעתי! והנה אני מחסל את ספריו של זה בזה אחר זה כמו לא היו בעלי מאות עמודים ובעלי דקדוקים פרטניים הקשורים בהיסטוריה של הספרות בארץ, התיאוריה של הסימבוליקה ועוד כהנה וכהנה תיאורים פרטניים יוצאי דופן.

בספר 'דרכים בפרשנות שירה' אנחנו נוכחים לכתיבה יוצאת דופן, לתיאור מופלא של הדרך בה עלינו לגשת לטקסט.

אני קצת משתומם לנוכח העבודה הענקית שכתב <mark>הלל ברזל</mark>. הפעם אני משתומם לנוכח השילוב המעניין בין היצירות של אסתר ראב, אמיר גלבוע, אבות ישורון ויהודה עמיחי. ישנן כמה פרשנויות הנראות לי שנויות במחלוקת. לעיתים אפילו מעט מאולצות. לדוגמא בעמ' 341 מנותחת השורה "וציפור שמשם מבד אל בד", והפירוש לבד הוא 'ענף' ו'כזב'- 'סיפורי בדים'. אני קצת לא הצלחתי להבין את ההקשר.
דוגמא אחרת היא ההתעסקות בקשר בין בתיה לישינסק

בניגוד לספריו האחרים של <mark>הלל ברזל</mark>. כאן אנחנו נוכחים לא לספר העוסק לעומק העמוק ביותר של כתיבת משוררים אלא ל'פופקורן' של נושאים. מתאטרון ועד פילוסופיה, מסאטרט וחנוך לוין דרך דיונים על אלגוריה עדות ורטוריקה. <mark>הלל ברזל</mark> הצליח לשאוב אותי לקרוא על מחזות וספרים שבכלל לא הכרתי, ומציג בצורתו המיוחדת ונטולת הפשרות את האופן שבו עלינו להסתכל על טקסט ולגשת למלאכת הקריאה. העיון הדקדקני ב'גטו' למשל מפר את הדרך שבה