סילבי, דוקטורנטית ישראלית טסה להולנד, כדי להשתתף בכנס מדעי, שבו היא אמורה להרצות על אודות המנגנון הביוכימי של הרגשות. היא נחטפת מסף ביתם של מארחיה, הפרופסור האנס מורגנטאו ואשתו, ג'ני. בעלה של סילבי, דוני, קיבוצניק שזוף ושרירי, מבלה בקביעות במיטתן של שתיים מבנות "הגרעין" השוהות בקיבוץ וחשוד באונס של אחת מהן. הספר האלמונית מהכביש הראשי שוזר את חקירותיהן של שתי התעלומות - החטיפה והאונס - לחוט עלילתי אחד. העלילה מתפתחת במקביל ובבמהלכה נחשפים היחסים האנושיים המורכבים, הטעונים בחשבונות אישיים, האורגים את חברי הקיבוץ למקלעת שתי וערב. אברהם שרון מתאר באופן עוקצני את ההוויה הקיבוצית, אשר ממנה מפליג סיפורו אל מחוזות רחוקים, שבהם הקוראים מתוודעים אל זולפיקר, פקיסטני אמיד, שעושרו מנקר עיניים ועסקיו חובקי עולם. הוא נחשד בריגול גרעיני, מתחקה אחר עקבותיה של סילבי, שנחשדת בעיניו כמי שמועסקת בשירותה של אחת ממעצמות הגרעין. אבקת זעתר שהוא גונב מתיקה האישי, חשודה בעיניו כחומר רדיואקטיבי. עלילתו של הספר האלמונית מהכביש הראשי מתרחשת בחדרי חקירות בארץ, בחו"ל, בקיבוץ, באולם קונגרסים, במטוס ובמקומות אחרים. פצע הנישואין הפתוח של סילבי ודוני מתחיל להגליד בדרכם ארצה, לאחר הזיכוי מההאשמה באונס, החטיפה והחקירות....

התחלתי לכתוב את הרשימות הכלולות באסופה זאת כאשר לא העיב אף לא עב דק אחד על התכלת הצלולה שנגהה בשמי הקיבוץ - או שמא היו אלה עיניו של ילד תמים של הבחינו בעננים המכהים אותם - וסיימתי אותן כאשר בעיני הרואים - שחורות השמים כבר מעוננים כמעט עד אפס תכלת. ספר זה מלווה את ההוויה הקיבוצית מנקודת ראות של אחד מבניה. נוכח הסדקים הנוצרים בהוויה זו, אשר באחרונה הולכים ומתרחבים לכלל שבר, אני חש שמהדפים השקטים עולה ומהדהדת מעין תפילת אשכבה חרישית ל"קיבוץ של פעם" - עם מרכאות כפולות ובלעדיהן - שבסיומה נשמעת, יפה ומרגשת ככל שהיא, השירה העצובה של הברבור....

רָאִיתִי בַּרְבּוּר עָשׂוּי מִטַּל נוֹפֵל וְדוּכִיפַת מִשְּׁאֵרִיּוֹת שֶׁל עֲרָפֶל. רָאִיתִי טַוָּס עָשׂוּי מִבּוּעוֹת סַבּוֹן וְעָנָן שֶׁנִּרְאֶה מַמָּשׁ כְּמוֹ דֻּבּוֹן.   כל ילד יכול לשחק עם הדמיון שלו, ולעשות מה שהוא רוצה: ללכת, לרוץ, לעוף, לטוס ולהגיע לאן שבא לו. בספר הזה שיחקתי עימו גם אני. בחרתי מהזיכרון דברים שקרו באמת וכאלה שקרו בדמיון, ערבבתי חזק חזק, ומה שיצא הוא הספר ילד טוב קיבוץ. מקווה שתיהנו לקרוא אותו כמו שאני נהניתי לכתוב אותו....