<mark>יוחאי אופנהיימר</mark> הספקתי להכיר אותו השנה בקורס היבטים בתפילה בפרוזה, ואחד מהספרים שלמדנו עליהם הוא ''הקמע של דדה'' בהוצאה קצת שונה הספר הזה הוא ספר שונה למדי גם עם הוצאה אחרת של ידיעות ספרים.
עם כתיבה קצת אחרת, כתיבה בכמה זוויות של אנשים. הסיפור מגולל את סיפורם של נחום ואילנה זוג תל-אביבי בצל מלחמת לבנון השנייה ושנה לאחר מכן, אילנה והמחאה כנגד המלחמה לעומת בעלה שנה לאחר מכן מרצה וראש החוג להיסטו

גם הספר הזה, כמו הרבה אחרים אצלי, נלקח מספריית הרחוב הקרובה. זה ספר דק מאוד, צנום ממש, נראה חדש, כאילו אף אחד לא קרא אותו. ועליו כתובת: ברנר עשרים וארבע. זה השם שלו. התמונה היתה אמורה להרתיע אותי, משום שרואים על הכריכה פנים חתוכות של אישה ואני לא אוהבת נשים חתוכות על כריכה.

לקחתי את הספר כי ראיתי על הכריכה האחורית שמדובר על תיאור מסעה של משפחה אחת מפולים בשנות העשרים של המארה העשרים ועד לארץ יש

את הספר זכיתי להכיר בשיעור ספרות באוניברסיטה בשיעור על פרוזה וסוגיות תפילה, בו זכיתי להכיר את הספר מזווית אחרת מהתייחסות מיוחדת לתפילת הדמות הראשית.
הסיפור מגולל את סיפורו של דדה חייל משקיען ובעל עמדות נחרצות מגלה שהמפקד הדתי שלו ''סגל'' כופה על עצמו על חיילות בבסיס הוא מחליט לשחרר אחד מהם לאור הגילוי, מעמידים אותו למשפט, הוא מגלה את המקום הפחות מחמיא של צה''ל, ומהות הצדק בחיו הוא נתקל ב

דדה חייל בסדיר שמשרת בבסיס מודיעין בסיני בצה״ל של שנות ה70, צבא ההגנה לישראל נראה ומרגיש שונה לגמרי מהצבא של היום ועם זאת נראה כי נקודות דמיון מסוימות ניתן למצוא.
דדה מנסה להילחם באחד המפקדים שמסתבר משתמש במרותו לא לשמור על בסיסו וחייליו אלא לשמור על תחתוני חיילות הבסיס ואונו הגברי, בין אם אותן חיילות רוצות את חברתו ובין אם לא... דדה לא אוהב את זה, מתקומם ונכנס לכלא באשמה מומצאת כלשהי. לאחר שהדבר