“גם הספר הזה, כמו הרבה אחרים אצלי, נלקח מספריית הרחוב הקרובה. זה ספר דק מאוד, צנום ממש, נראה חדש, כאילו אף אחד לא קרא אותו. ועליו כתובת: ברנר עשרים וארבע. זה השם שלו. התמונה היתה אמורה להרתיע אותי, משום שרואים על הכריכה פנים חתוכות של אישה ואני לא אוהבת נשים חתוכות על כריכה.

לקחתי את הספר כי ראיתי על הכריכה האחורית שמדובר על תיאור מסעה של משפחה אחת מפולים בשנות העשרים של המארה העשרים ועד לארץ ישראל בשנות החמישים. אני עכשיו במין "מסע ציונות" מפותל ולא מסודר, להכיר את סיפורי העם הזה והארץ הזאת ומה הביא אותנו עד כאן, ולכן הספר היה נראה לי הולם מאוד. הגיבורים הם האב אברם שהוא בונה מצבות, האם עמליה שהיא תופרת - תופרת מדים ותופרת בגדים אחרים, והילדים שלהם, שני ילדים. הבת מלכה והבן מושיקו. הספר מחולק לארבעה חלקים, ולא ברור אם אלה חלקים של רומן אחד, או ארבע נובלות קצרות שעוסקות במקרה באותן דמויות, אבל בתקופות אחרות של חייהן.

הדבר הזה, הקיטוע, לא נשאר רק ברמת המבנה של הספר. כל הספר כתוב במשפטים קצרים, מקוטעים, בפרוזה שחסרות בה מילות חיבור ואין הרבה מתן קונטקסט. יש תיאורים, יש פעולות, יש מחשבות ורגשות אישיים, אבל הכל מונח במשפטים קצרצרים שרק השכנות ביניהם נותנת לקורא מושג מה בדיוק קורה. התחושה היא קצת כמו תמונה פוט-אימפרסיוניסטית, מתקופת הפוינטליזם או ז'אנרים דומים, כאשר נקודות צבעוניות או כתמים על הדף יוצרים מרחוק רושם של תמונה, אבל כשמתקרבים אלה רק כתמי צבע. הרושם הכללי הוא סוג של שירי. בכריכה האחורית יש ציטוט של סמי ברדוגו מעיתון הארץ: "אם אני מזכיר את סגנון הכתיבה, הרי שלא ניתן להתעלם מן הלשון המדויקת והחפה מעודף ספרותיות ברומן כולו. אכן, תפירה מוקפדת של תחביר לצד חיבורי מלים, יוצרים מבע טקסטואלי קריסטלי. אופנהיימר בכתיבתו שוזר רק מעט מן האמצעים הקישוטיים, וככה הוא הופך אותם לפנינים". ואני בהקשר הזה ישר חשבתי על אמירתו של רענן, מורה לקולנוע: "כשאומרים לי על סרט משהו על זוויות הצילום, אני יודע שהוא לא סרט טוב". ואכן, כשאני מנסה לחשוב בדיעבד מה קראתי, מה היה שם - אלה רק רשמים מטושטשים. היתה הגירה - מפולין, דרך ברזיל, לארץ ישראל. היתה מלחמת עולם, והשפעתה על הדמויות. הקמת מדינה, ניסיונות התפרנסות של מהגרים מארץ לארץ, ניסיונות היטמעות, פערים בין דוריים. אבל מה בדיוק העלילה - בכנות, אני צריכה לפתוח שוב את הספר כדי להיזכר, וזה לא אומר משהו טוב.”