אסופת סיפורים מרגשת ואינטימית על חיי נשים יוצאות הודו בישראל. הסיפורים פותחים צוהר מרתק אל מציאות שהייתה ועדיין חסומה מעינינו. האסופה היא עדות נדירה של חיים שהיו ואינם, במרחב המתעתע של עובדות, זיכרונות ומציאות בלתי אפשרית. איצ'יקדנה שוברת שתיקה : סיפורים מחיי יוצאות הודו בישראל / מאת אביבה מילר, שולמית בלקר, רבקה בינג'קר, ירדנה ששונקר, שרה פנקר, עליזה אשל, אייבי זיראד, לאה אייזיק, מוזל טלקר, אנני רוהקר, דיאנה זאב, אילנה פנקר, דורית פנקר, מרגרט ריימונד, רעות ששונקר, אוסנת אנידג'ר, אילנה שזור...

הספר אפשרות שלישית לשירה: עיונים בפואטיקה מזרחית הוא חיבור המבקש להתבונן באסכולה הפואטית החדשה הנוצרת ומתבחנת לנגד עינינו במכלול השירי הישראלי - הזרם הקרוי "שירה מזרחית". זהו ספר ראשון מסוגו, המבקש להתחקות אחר עקרונות הפואטיקה של השירה המזרחית. במקום המושגים השגורים "זהות" "הגירה", "מחאה", הוא מציע פרספקטיבה חדשנית והגדרה חדשה לשירה המזרחית, כשירה שממוקמת "בין לבין": בין קוי הדיכוטומיה המגדירים יהודים וערבים, שמאל וימין, עשירים ועניים, נשים וגברים- על קוי התפר של ההוויה הישראלית המורכבת ורבת הפנים. המשוררים המרכזיים ששירתם נידונה בספר הם אהרון אלמוג,ארז ביטון משה סרטל,אמירה הס,ויקי שירן,מירי בן-שמחון,מואיז בן הראש,רוני סומק,חביבה פדיה,סמי שלום שטרית,שבא סלהוב,שמעון אדף,מתי שמואלוף,אלמוג בהר ואחרים. הספר משתלב בסדרת מושג, סדרה ששמה לה למטרה להנגיש לציבור הרחב מושגי מפתח ונושאי חתך בספרות העברית. ד"ר קציעה עלון היא ראש התוכנית ללימודי מגדר במכללה האקדמית בית ברל, ערכה את כתב העת "הכיוון מזרח", וליוותה במשך השנים את השירה והספרות המזרחית ברשימות מסות ומאמרים. ...

שושנת המרי השחורה - קריאות בשירה מזרחית מעלה כמה סוגיות פואטיות, תוך שהוא בוחן אותן כנגד הקורפוס המרתק שמציעה השירה המזרחית הנכתבת כיום בישראל. כך למשל נדונה הסוגיה "מיהו מחבר?" תוך דיון בשירתם של אמירה הס ואלמוג בהר, נערך עיון בפואטיקה הראשונית והחדשנית של ארז ביטון, נסקרת ההתנגדות המובלעת בשירת רוני סומק, ונבחנת ההצעה התיאולוגית־פוליטית המקופלת בשירתן המורכבת של חביבה פדיה ושבא סלהוב. נקודת ההצלבה הזו מעניקה חריפות מיוחדת לשאלות פואטיות, משום ששדה השירה המזרחית הוא שדה שירי נרחב, הקורא עוד למחקרים מרובים. ד"ר קציעה עלון מלמדת בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחרונה יצא לאור ספרה 'אפשרות שלישית לשירה – עיונים בפואטיקה מזרחית' בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספר זה הוא בבחינת המשך והעמקה שלו. ...

הצילום מטיל לפתחנו אתגר תמידי, מוליך אותנו מן האונטולוגיה אל האתיקה: מי מצלם את מי ומדוע? מי סירב להצטלם ומתי? לאיזה צורך בדיוק שימשו עשרות תצלומי תקריב של פני יהודים? האם תצלום יכול להיות שריד יחידי ומקודש? מי מעניק כותרות לתצלומים ולעיתים ממסגר בכך את השפע הנראה לכדי סטריאוטיפ צר? מהו מודוס הפעולה של הדיוקן העצמי בצילום ושל הדיוקן המבוצע על ידי צלם? כיצד מעצבים תצלומי פוליטיקאים את האווירה הציבורית? מה משמעותם של תצלומי המשפחה אשר גדשו את האלבומים שלנו ועתה מציפים את הטלפון הנייד ואת המחשב? ומה בין צילום אמנותי לתיעודי?  הספר אופ–פוטו מבקש לענות על שאלות אלו, ואף פותח שער לאינספור סוגיות חדשות.  אופ–פוטו מציע פרספקטיבות חדשות לקריאת תצלומים. הוא מפציר בנו להביט מחדש ב"מובן מאליו", להשיל מעלינו את ההגנות שפיתחנו ולהתבונן ברגישות חדשה בחופת חיינו, האישיים והקולקטיביים, הנמתחת מעלינו חדשות לבקרים.  מאמרים מאת: עמי שטייניץ, אוצר, חבר מערכת "עדות מקומית" | ד"ר טלילה קוש–זוהר, חוקרת ספרות ותרבות | פרופ' אורית בשקין, היסטוריונית, אוניברסיטת שיקגו | ד"ר מימי חסקין, חוקרת ספרות, מכללת סמינר הקיבוצים | ד"ר סיון רג'ואן שטאנג, מרכז מינרבה אוניברסיטת תל אביב, מכללת שנקר ומכללת ספיר | ד"ר נועה חזן, אוניברסיטת ניו יורק | פרופ' עמוס מוריס–רייך, היסטוריון, אוניברסיטת חיפה | ד"ר קציעה עלון, חוקרת ספרות ואמנות | ד"ר זמירה פורן–ציון, חוקרת ספרות ואמנות, מכללת סמינר הקיבוצים | ד"ר עמרי בן יהודה, האוניברסיטה העברית | ד"ר ליאת סידס, חוקרת תרבות | ד"ר טל דקל, ראשת הפורום ללימודי מגדר ומרצה בחוג לתולדות האמנות, אוניברסיטת תל אביב...

מי אלו שאין להם עיניים? ומדוע הם בוכים? ומדוע דווקא בבכיים, הם מנותקים מעיניהם? אמירה לא נותנת לנו תשובה ספציפית. במקום זאת היא משאירה אותנו במקום הבלתי אפשרי, של כתיבת בכי ללא עיניים, קריאת בכי ללא עיניים. ואני רוצה לטעון שדווקא הקינה היא המקום שבתוכו מתאפשרת כתיבת השירה, דווקא אל מול חידלון המוות, מתאפשרת כתיבת בכי. כי איננו יודעים מהו המוות ולאן הולכים המתים הקרובים או הרחוקים. דווקא אל מול המוות אנו יכולים להקשיב לקינות, כשאין לנו עיניים, או ידע, ואנו שבויים בתהליך הקבורה. הידע הפואטי המיסטי שמעניקה לנו המקוננת אמירה הס, הוא לכאורה רשום בתוך שירה מחולנת, אך הוא תהליך קדוש ביותר. היא נכנסת למקומות שבו איש לא נכנס, באמצעים ייחודים (כתיבה בערבית בגדדית יהודית מדוברת אשר כתובה כמעט בלעדית בשירה פואטית עברית) למקום הכי אינטימי שהוא אבל, בכדי לתת פרץ לבכי, גם הוא פעולה אישית ביותר. לא במקרה המקוננת היא אישה, ולא במקרה היא לא מתיימרת לתת לנו עיניים, כמו שחצי האל-חצי אדם הפרומותאי, שלכאורה יצר את הטכנה, האמנות והתרופות כשגנב מהאלים את האש והעניקה לאדם, והוענש. אמירה הס מגיעה למקום הכי אינטימי, יותר אינטימיות דרך מתן פרץ דרור, ושחרור לבכי, לעצב, לצער, לטרגדיה, הלאומית, והאישית, הלשונית, המגדרית, והאתנית, אך מזהירה מראש, שנישאר באותה חשכת עונש, ויחד עם זאת, אולי נוכל להיות משוחררים יותר בתוך האפילה הזאת....

לשכון‭ ‬בתוך‭ ‬מילה‭ ‬פורש‭ ‬מנעד‭ ‬רחב‭ ‬של‭ ‬טקסטים‭ ‬העוסקים‭ ‬כולם‭ ‬בזהות‭ ‬המזרחית:‬‭ ‬ ‭"‬איש‭ ‬הולך" ‬לחביבה‭ ‬פדיה; ‬פרסום‭ ‬ראשון‭ ‬למכתב‭ ‬גנוז‭ ‬של‬ מירי‭ ‬בן–שמחון‭ ‬למאיר‭ ‬ויזלטיר; ‬מאמר‭ ‬של‭ ‬מוריה‭ ‬רחמני‭ ‬על‭ ‬המכתב. ‬גלילי‭ ‬שחר‭ ‬עובר‭ ‬במעברות‭ ‬העברית, ‬מיטלטל‭ ‬בין‭ ‬מזרח‭ ‬למערב; ‬דולי‭ ‬בן–חביב‭ ‬כותבת‭ ‬על‭ ‬מעמדו‭ ‬של‭ ‬סמי‭ ‬מיכאל‭ ‬כאינטלקטואל; ‬שמעון‭ ‬אדף‭ ‬כותב‭ ‬על‭ ‬אהרון‭ ‬אלמוג‭ ‬ותוך‭ ‬כך‭ ‬גם‭ ‬על‭ ‬עצמו. ‬לילך‭ ‬לחמן‭ ‬על‭ ‬שמעון‭ ‬אדף‭; ‬סמי‭ ‬ברדוגו‭ ‬על‭ ‬התחמקות‭ ‬וחמיקה, ‬אתניות‭ ‬ושוליות; ‬שבא‭ ‬סלהוב‭ ‬ב‭"‬טור‭ ‬דה‭ ‬פורס" ‬של‭ ‬כתיבה; ‬יונית‭ ‬נעמן‭ ‬על‭ "‬האישה‭ ‬שסמרטוט‭ ‬רודף‭ ‬אחריה"; ‬עדי‭ ‬שורק‭ ‬כותבת‭ ‬על‭ ‬השיר ‬"באמת‭ ‬התורה, ‬מבכיא" ‬לויקי‭ ‬שירן‭;‬ עמרי‭ ‬בן–יהודה‭ ‬בשתי‭ ‬מסות‭ ‬הנעות‭ ‬בין‭ ‬סיפורו‭ ‬האישי‭ ‬למומנטים‭ ‬בתרבות‭ ‬הישראלית; ‬אסף‭ ‬דרעי‭ ‬על‭ ‬שירת‭ ‬סמי‭ ‬שלום‭ ‬שטרית; אלחי‭ ‬סלומון‭ ‬כותב‭ ‬על‭ ‬ארז‭ ‬ביטון; ‬רפאל‭ ‬זגורי–אורלי‭ ‬ויצחק‭ ‬בנימיני: ‬להיות‭ ‬מזרחי‭ / ‬להיות‭ ‬ספרדי; ‬רות‭ ‬קרטון‭ ‬בלום‭ ‬על‭ ‬יחסו‭ ‬של‭ ‬נתן‭ ‬אלתרמן‭ ‬למזרחים; ‬גלעד‭ ‬מאירי‭ ‬על‭ ‬רוני‭ ‬סומק‭ ‬וארז‭ ‬ביטון; ‬עמוס‭ ‬נוי‭ ‬על‭ ‬המסרים‭ ‬הסמויים‭ ‬ב‭"‬איה‭ ‬פלוטו‭" ‬ו‭"‬קופיקו"; ‬מורן‭ ‬בנית‭ ‬על‭ ‬רונית‭ ‬מטלון; ‬יוחאי‭ ‬אופנהיימר‭ ‬על‭ ‬אחוזת‭ ‬דג‭'‬אני; ‬קציעה‭ ‬עלון‭ ‬על‭ ‬שירת‭ ‬משה‭ ‬סרטל. ‬...