גדעון עפרת

גדעון עפרת

סופר

גדעון עפרת (נולד ב-1945) הוא מבקר אמנות, מומחה בתולדות האמנות ובפרט בתולדות האמנות הישראלית.
אצר תערוכות רבות במוזיאונים וגלריות וכתב מאמרים, קטלוגים, וספרים רבים, בעיקר בתחום אמנות ישראל בהם ספרי אמנות, תאוריה של האסתטיקה ופילוסופיה כללית.


אתר אינטרנט: האתר של גדעון עפרת
» ספרים של גדעון עפרת שנקראים עכשיו:

דפוסי היופי : שיחות עם גמד
גדעון עפרת
1.
2.
המחיר כולל משלוח...

3.
"בספרייתו של אריה ארוך", כך קראנו לספר, מפני שמסענו הוא במבוכי ספרייה. אנו באים ושבים אל יצירותיו של ארוך מתוך חוויות הקריאה שהטביעו את חותמן על יצירתו של ארוך. פרקי הספר יוליכו אותנו בין מדפי ספרי רפרודוקציות של אמנים כמו ולדימיר טטלין, אלפרד קובין, אנדרה דרן, דפדפת רפרודוקציות של אקווארלים יהודיים מאוקראינה. לא פחות מכן, נידרש למדפי הספרות היפה: יוליסס של ג'יימס ג'ויס, אורח נטה ללון של ש"י עגנון, מאמר על היופי פרי עטו של מרדכי צבי מאנה. ועוד נקרא לעזרתנו את ספר לימוד האמנות של לודולף כריסטיאן ריינהולד, הגדות של פסח מתקופות וממקומות שונים, אלבומי צילום ועוד. הספרייה, כך נדמה, היא ההקשר הרחב יותר לסטודיו של ארוך; הספרייה, פסלונים מאוספו הפרטי, שטיח עממי מהבית, ציורים על הקיר, אוסף אריחים, קומץ שלטי רחוב, זכרונות של שלטים, דלתות, חנויות מכולת מחרקוב, ועוד. במילים אחרות, ארכיון המאחד זכרונות פרטיים, חפצים משפחתיים ומדפי ספרייה. אך יותר מכל, הציור במרחב הארכיוני של ה"ספרייה" הוא עצמו בחזקת "טקסט": מערך מורכב של סימנים המתפקדים כ"עקבות" של מסומנים מסתירי פנים. כלומר, עוד בטרם החל ארוך לכתוב בציוריו, הריהו "כותב" (שוב ושוב התבטא בראיונותיו במונח "מילים" בהתייחסו למרכיבי התמונה). ומהי כתיבה זו של הצייר אם לא פן "טבעי" של המרחב הארוכי כמרחב סמיוטי. אריה ארוך אינו נוקט "סמלים". אין הוא טובע דימויים המבקשים לגשר בבטחה בין מסמנים למסומנים. המחיקה, הדהייה, ההיעדרות, הן שמפעילות את דימויי זכרונו ה"נכתבים". נוסח עקרון הזיכרון הפרוידיאני של "פנקס הפלא" (מאמרו של פרויד) זהו פנקס המורכב משתי שכבות: שכבה הקולטת על דף צלולויד, המכסה נייר שעווה, כתיבה בלתי מוגבלת אף כי נידונה למחיקה; ב. שכבה תחתונה של לוח שעווה, המשמר את ה"זיכרון". ברמת הנמשל: מערכת תפיסה הכרתית, הקולטת אך אינה משמרת עקבות; ומערכת תפיסה תת - הכרתית, שמשמרת עקבות. אריה ארוך אינו יכול לסמל את הזיכרון באורח הכרתי, שהרי חלק בלתי נפרד מה"כתיבה" הוא מחיקתה: הכתיבה נמחקת במו היכתבותה. המסומן חבוי, גם אם הוא מדריך את היד הכותבת. למותר לציין כי גם הקורא - קרי: הצופה בציורי ארוך - מנוע מהצצה אל "לוח השעווה התחתון"....

4.
עשור לאחר הופעתה הראשונה בעברית, שבה ומתגלה רוח-הרפאים של דרידה היהודי, לבושה באצטלה חדשה ועשירה מקודמתה. כשהופיע דרידה היהודי בשנת 1998 הוא היה הספר הראשון בעברית שהתמודד עם מחשבתו הנועזת ורבת ההשפעה, אף כי שנויה במחלוקת, של הפילוסוף הנודע, ז'אק דרידה. בספר ראשון מסוגו זה בחן גדעון עפרת את מעמדה ומשמעותה של ה"יהדות" במחשבה האונטו-תיאולוגית של ההוגה הצרפתי-יהודי ממוצא אלג'יראי.בספרו הנוכחי, 'הברית והמילה של ז'אק דרידה', מרחיב ד"ר עפרת ומעדכן את הספר הקודם. בעוד שהתמקד בגרסה הקודמת בעיקרון "הסתר פנים" כעיקרון דרידיאני לשוני, פרשני ותיאולוגי, כאן הוא מרחיב אל מושגי תפילה, אמונה, טלית ושואה של הפילוסוף הצרפתי הדגול, ופורש תפיסה טראגית של היהדות שמתוך תודעת האובדן וה"אפר". גדעון עפרת מבקש להציב ברובד המקור הראשוני והנעלם של מושג האמת הדרידיאני שורש יהודי, אניגמטי, שנידון ל"הסתר פנים", לדהייה ואף ל"חורבה".לא פחות משזהו ספר על משנתו של ז'אק דרידה, זהו ספר על "ברית מילה", שהיא כתיבת היהדות בעור; ספר על 'עקידת יצחק' בבחינת הקרבת-בן ואקט אמוני הפועלים בתוך השפה; ספר על אלוהות המתגלה מתוך היעדרה; ספר על "יהדות אחרת", יהדות שבסימן הנתק מהמקור, הנתק מהאב, הנתק מאלוהים. ספר על יהדות כשבר ועל שבר טרנסצנדנטלי כיהדות....

5.
6.
המאמרים והמסעות המכונסים בספר זה מסכמים כעשרים שנות מחשבה והגות על האומנות הישראלית. חלקם, כתיבתם היתה כרוכה בעשייה אוצרותית, אך המשותף לכולם הוא העיון האידיאי בהקשריה המקומיים של היצירה החזיתית שנוצרה בארץ ישראל במאה השנים האחרונות. אין זה מחקר היסטורי של האומנות, אף לא סדרת מפגשים עם יוצרים ישראלים, אלא ספר המבקש לבחון את התרבות הישראלית דרך אומנותה. כזהו, כאן, ציווי היסוד המנחה את המחבר: לשקף ולאשש גשרים בין אמנות ותרבות, להכיר את האמנות ובאמנות כאספקלריה פרשנית של תרבות הזמן והמקום: היסטוריה,לשון, דת וכיוצא באלה. כותרת הספר, בהקשר מקומי, מבקשת לשים דגש על עקרון-ההקשר ועל עקרון-המקום כאחד. עקרון-הקשר דוחה את הרעיון המודרניסטי בדבר האוטונומיה של יצירת אמנות, של אומנות למען אומנות, הנבחנת אך ורק בצורותיה, חומריה ודימוייה ה"פנימיים", ומבקשת להפריד עצמה מקטיגוריות תרבותיות אחרות. עקרון-ההקשר מתעקש לחבר בין האמנות לפילוסופיה, לספרות, לשירה, לתיאטרון וכו´, כמו גם בינה ובין ההיסטוריה של החברה הישראלית, למיתוסים למסורות דתיות, ומבקש להוציאה את האומנות אל מחוץ לעצמה...

7.
הספר כבתוך שלו מזמין את הקורא למסע אינטר - דיסציפלינרי הנוקט הגות מגוונת - ממדרשים יהודיים, קדומים, דרך משנת אפלטון ועד להגות פוסט - מודרנית. בדרכו האישית, מציע מחבר הספר פגישה מרעננת עם התנ"ך - דמויותיו - אירועיו, ערכיו: הוא בא בחשבון עם גדעון בן - ירובעל, יהושע בן - נון, ורחב הזונה; הוא מזדהה עם קין, עם יצחק, מעריץ את חירם - אף בוחן בעיות של אין - אונות ב"שיר - השירים"... עיקר עניינו - הבנת הלשון, מקורה ומעמדה כלשון אלוהית וכלשון אנושית, החל בימיה הראשונים לעת - בריאה, ובצל מגדל - בבל, וכלה בגלגוליה לספריו של דניאל, ולמגילה שאכל יחזקאל. 36 פרקי הספר נדרשים לסוגיות תנכיות מגוונות, בבחינת עיונים ספרותיים ופילוסופיים, הקושרים את התנ"ך לפילוסופיה של הדת, של המוסר, של הלשון ואף של האמנות. כבתוך שלו הוא ספר מקורי, נועז ומפתיע, שבא אל התנ"ך בדחילו ורחימו, אך גם עושה בו כבתוך שלו....

8.
9.
10.
11.
``שמה`` כהפלגתה של סירת-הנפש בים אפל ונטול-אופק אל מחוזות ה``שם``. סירת-גולה ובה שני משוטים: האחד בסימן הגעגוע מכאן ל``שמה`` והשני בסימן זיקת אדם-אלוה. ``שמה`` כספר המסע מפה לשם - אל עולם נשמות אפלטוני, אל רקיעים של מלאך ואיילת-שחר, אל לב ומעיין, אל קברים. שכל ``שמה`` הוא חלקת-אלוהים, וכל ``שמה`` הוא חלקת קבר. של המאמין ושל מושא אמונתו. תיאולוגיה של עלטה. נתיביה בטקסטים פילוסופיים של ניטשה, שופנאואר, היידגר, וויטגנשטיין, דרידה; אך, לא פחות מכן, בטקסטים של סיפרות ושירה מאת גיתה, ג`ויס, קפקא ואחרים. תיאולוגיה נטולת מגדלור; ללא שמץ של חיוב אמוני. תיאולוגיה נטולת מצפן; חרטומה בשלילה אינסופית ובהיוותרות אך עם המרחביה, תיבת תהודה אפילה, המהדהדת רליגיוזיות מתוך האין. וכעוצמת הגע-גוע כן תעצומות הנעדר והבלתי ידוע....

12.
13.
14.
15.
16.
17.
18.
19.
20.
21.
הספר "השיבה אל השטעטל" מכנס ארבעים פרקי עיון בזיקותיה הרבגוניות של האמנות הישראלית לדורותיה לעולמו של "היהודי הישן". שלא כמסורת הציונית של "שלילת הגלות", זו שהצמיחה מגמות מודרניסטיות באמנות הישראלית שמבקשות להתנתק מן הזיכרון היהודי, הוסיפו אמנים רבים בישראל לאשר את הקשר האישי והציבורי לעיירה היהודית, למשקעי הפוגרומים, לבית הכנסת, לגלות, למסורת, לארון הספרים היהודי. "השיבה אל השטעטל" מזמן יחד את אבות האמנות הארצישראלית עם נכדיהם, מודרניסטים שאינם מתכחשים עוד לדיאלוג התרבותי הבלתי נמנע בין ה"יהודי" ל"ישראלי", ובין המסורתי-הדתי למודרני-החילוני. לא מעט אמנים ותיקים שהתעקשו על דיאלוג שכזה, הודחו במחוזותינו אל השוליים ונידונו לשכחה, והספר מבקש להבטיח את זכרם. לעומתם, רבים מהצעירים יותר נעים זה כשלושים וחמש שנים, מאמצע שנות השבעים, על גל גואה של התפייסות עם התכנים היהודיים, כמשתקף ביצירתם של מיכל נאמן, משה גרשוני, מוטי מזרחי, חיים מאור, מיכאל סגן כהן ואחרים. בשעה שהספר "השיבה אל השטעטל" רואה אור, כבר רבים מאוד הם האמנים הצעירים בישראל – דתיים כחילוניים – הדולים מן הפולחן היהודי וממאגרי המדרש, הקבלה, התנ"ך צורות ותכנים לעבודותיהם. הספר מבקש להתחקות על השורשים העמוקים של מגמה עכשווית זו, שגם אם הוכחשו בעולם האמנות הישראלי, הם ראויים להישמר בזיכרון התרבותי הקולקטיבי. ד"ר גדעון עפרת, מחשובי ההיסטוריונים וההוגים של האמנות הישראלית, אצר תערוכות היסטוריות ועכשוויות רבות בישראל ומחוצה לה, הרצה במוסדות שונים בישראל, בארה"ב ובקנדה, ופרסם מאמרים וספרים רבים בתחומי תולדות האמנות הישראלית, הדרמה הישראלית, הפילוסופיה, האסתטיקה ופרשנות התנ"ך. בארה"ב ראו אור שני ספריו: 100 Years of Art in Israel (1998) ו- . The Jewish Derrida (2000) בשנים 2005-2002 היה מנהל אמנותי ואוצר ראשי של "זמן לאמנות", תל-אביב. ב- 2009 זכה ב"פרס האוצר"....

22.
23.
24.
25.
26.
27.
חיבורו של התיאורטיקן והסטוריון-האמנות הותיק מתמקד ביצירה הישראלית של תחילת המאה ה-21. עפרת מנתח ומרכז דוגמאות, השוואות וציטטות אינספור לטובת מה שנדמה ברובו כלא פחות מכתב-קינה לאמנות הישראלית...

28.
29.
30.
31.
32.
33.
34.
35.
36.
37.
38.
39.
40.
41.
42.
43.
44.
45.
46.
47.
48.
49.
50.

ממש כיף היה לקרוא "מילים" מ-"קולות האדמה" של צ'ואנג טסה, ולגלות את אותה גברת בגיזרה קצת אחרת... המשך לקרוא





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ