המאמרים והמסעות המכונסים בספר זה מסכמים כעשרים שנות מחשבה והגות על האומנות הישראלית.
חלקם, כתיבתם היתה כרוכה בעשייה אוצרותית, אך המשותף לכולם הוא העיון האידיאי בהקשריה המקומיים של היצירה החזיתית שנוצרה בארץ ישראל במאה השנים האחרונות.
אין זה מחקר היסטורי של האומנות, אף לא סדרת מפגשים עם יוצרים ישראלים, אלא ספר המבקש לבחון את התרבות הישראלית דרך אומנותה.
כזהו, כאן, ציווי היסוד המנחה את המחבר: לשקף ולאשש גשרים בין אמנות ותרבות, להכיר את האמנות ובאמנות כאספקלריה פרשנית של תרבות הזמן והמקום: היסטוריה,לשון, דת וכיוצא באלה. כותרת הספר, בהקשר מקומי, מבקשת לשים דגש על עקרון-ההקשר ועל עקרון-המקום כאחד.
עקרון-הקשר דוחה את הרעיון המודרניסטי בדבר האוטונומיה של יצירת אמנות, של אומנות למען אומנות, הנבחנת אך ורק בצורותיה, חומריה ודימוייה ה"פנימיים", ומבקשת להפריד עצמה מקטיגוריות תרבותיות אחרות.
עקרון-ההקשר מתעקש לחבר בין האמנות לפילוסופיה, לספרות, לשירה, לתיאטרון וכו´, כמו גם בינה ובין ההיסטוריה של החברה הישראלית, למיתוסים למסורות דתיות, ומבקש להוציאה את האומנות אל מחוץ לעצמה