ספרו פורץ הדרך של אבנר בן-זקן, "קומוניזם כאימפריאליזם תרבותי", בוחן בפריזמה בין-תרבותית את התגלגלות התנועה הקומוניסטית במזרח התיכון בשנים 1919-1948. הוא חושף את המתח התרבותי בין קומוניסטים ארצישראלים שבאו מאירופה ובין קומוניסטים מקומיים, ערבים ויהודים כאחד, ולראשונה מראה כי השיח המרכסיסטי נתפס כסוג של אימפריאליזם תרבותי. אך עניין זה לא נבע מהבדלים תרבותיים-פרסונליים בלבד. שכן האימפריאליזם התרבותי הוגבר בעיקר בשל הצגת השיח המרכסיסטי לא כתוצר של התרבות וההיסטוריה האירופיות, אלא כ"מדעי" ו"אובייקטיבי", וכתוצאה מכך גם כבעל סמכות אוניברסלית. במובן זה, ה"אמת המדעית-אובייקטיבית" של המרכסיזם החדירה מידה גדולה של שכנוע עצמי בקרב הקומוניסטים הארצישראלים, ולפיה ניתן לגשר על פערים תרבותיים, להפיץ את המרכסיזם ולהעביר את התרבות והחברה המקומיות טרנספורמציה תודעתית. שכנוע עצמי זה, בתמהיל משיחי עם מכלול של גורמים, יצר מציאות שנראית במבט לאחור פרדוקסלית משהו, ולפיה קומוניסטים ארצישראלים הסדירו את השיח המרכסיסטי המקומי ובו בזמן ייסדו, ניתבו וארגנו את המפלגות הקומוניסטיות במזרח התיכון.   אולם התרבות הפוליטית הקומוניסטית לא הייתה הרמונית כלל וכלל: באמצעות פירוקם של המנגנונים של התגלגלות התנועה הקומוניסטית, בן-זקן מראה שמפגש בין תרבויות מעורר סנסציות של זרות הדוחפות לכיוונים שונים ומנוגדים. על כן, הטענה המרכזית של ספר זה היא שתפיסות פוליטיות "אינטרנציונליות" אינן בהכרח נתפסות כניטרליות מבחינה תרבותית. זאת ועוד, הזרות התרבותית, השזורה כחוט השני בהיסטוריה של היחסים שבין קומוניסטים ארצישראלים לערבים, היא זו שעוררה ועיצבה את הניסיונות השונים להפיץ את הקומוניזם במזרח התיכון.   בן-זקן מבקש, אפוא, לכתוב באופן שונה את ההיסטוריה של הקומוניזם במזרח התיכון, כלומר לכתוב אותו כהיסטוריה של המאבק להתאמה תרבותית של השיח המרכסיסטי. הוא מסמן את קווי המתאר של היסטוריה זו דרך הניסיונות המגוונים – של הקומינטרן, ברית המועצות, הקומוניסטים הארצישראלים והקומוניסטים הערבים – להציג, להתאים ולפעמים אף לדחות תרבות פוליטית אינטרנציונלית.   ד"ר אבנר בן-זקן הוא היסטוריון של המדע ועמית ב"חברת העמיתים של אוניברסיטת הרווארד"....

הספר האזוריות החדשה של ישראל: מקיטוב ללכידות מציג קריאה עמוקה לרפורמה מבנית במערכת השלטון המקומי בישראל. מחבריו מצביעים על כך שמבנה השלטון הנוכחי – תוצר של חלוקות מוניציפליות ישנות המבוססות על זהויות אתניות, דתיות ולאומיות – יצר מערכת מקוטבת ומפוצלת, המנציחה פערים חברתיים, כלכליים וגיאוגרפיים. בישראל של היום, רשויות רבות מתקיימות כ״אי-שוויון מוניציפלי״ ערים חזקות צוברות משאבים וכוח, בעוד רבות אחרות, בעיקר בפריפריה, תלויות בממשלה וסובלות מהיעדר עצמאות תפקודית, שירותים ירודים, ואובדן אמון ציבורי.  כנגד מציאות זו מציע הספר חזון של ״אזוריות חדשה״ – מבנה שלטוני נוסף, אזורי, שיאגד את הרשויות המקומיות תחת 33 אזורים חדשים עם ערים מרכזיות, סמכויות נרחבות ושיתופי פעולה בין-קהילתיים. לפי המחברים, זהו מפתח לשינוי עומק – לא רק בניהול המקומי אלא בהגדרה מחדש של השותפות הישראלית. המודל כולל ביזור סמכויות, פיתוח כלכלה אזורית, איגום משאבים, תכנון משולב ושדרוג הדמוקרטיה המקומית, תוך שמירה על זהויות קהילתיות. באמצעות גישה זו ניתן לטפל בבעיות המבניות של חוסר שוויון, לחזק את החוסן החברתי, ולייצר תחושת שייכות ואחריות משותפת. מעבר להצעה המעשית, הספר הוא גם הצהרה רעיונית: ניסיון לכונן מחדש את הלכידות של החברה הישראלית. בעידן של גלובליזציה, שחיקה של מדינות הלאום והחרפת שסעים פנימיים, המחברים טוענים כי רק ארגון מחודש של מדינת ישראל – מבוזר, שוויוני ומבוסס זהות אזורית משותפת – יוכל להתמודד עם אתגרי העתיד. האיום המרכזי, הם טוענים, כבר אינו חיצוני – אלא פנימי, והוא נעוץ בשבר החברתי. האזוריות החדשה מציעה תשובה ישראלית, ריאלית ואמיצה לאיום הזה....