ספרו פורץ הדרך של אבנר בן-זקן, "קומוניזם כאימפריאליזם תרבותי", בוחן בפריזמה בין-תרבותית את התגלגלות התנועה הקומוניסטית במזרח התיכון בשנים 1919-1948. הוא חושף את המתח התרבותי בין קומוניסטים ארצישראלים שבאו מאירופה ובין קומוניסטים מקומיים, ערבים ויהודים כאחד, ולראשונה מראה כי השיח המרכסיסטי נתפס כסוג של אימפריאליזם תרבותי. אך עניין זה לא נבע מהבדלים תרבותיים-פרסונליים בלבד. שכן האימפריאליזם התרבותי הוגבר בעיקר בשל הצגת השיח המרכסיסטי לא כתוצר של התרבות וההיסטוריה האירופיות, אלא כ"מדעי" ו"אובייקטיבי", וכתוצאה מכך גם כבעל סמכות אוניברסלית. במובן זה, ה"אמת המדעית-אובייקטיבית" של המרכסיזם החדירה מידה גדולה של שכנוע עצמי בקרב הקומוניסטים הארצישראלים, ולפיה ניתן לגשר על פערים תרבותיים, להפיץ את המרכסיזם ולהעביר את התרבות והחברה המקומיות טרנספורמציה תודעתית. שכנוע עצמי זה, בתמהיל משיחי עם מכלול של גורמים, יצר מציאות שנראית במבט לאחור פרדוקסלית משהו, ולפיה קומוניסטים ארצישראלים הסדירו את השיח המרכסיסטי המקומי ובו בזמן ייסדו, ניתבו וארגנו את המפלגות הקומוניסטיות במזרח התיכון.
אולם התרבות הפוליטית הקומוניסטית לא הייתה הרמונית כלל וכלל: באמצעות פירוקם של המנגנונים של התגלגלות התנועה הקומוניסטית, בן-זקן מראה שמפגש בין תרבויות מעורר סנסציות של זרות הדוחפות לכיוונים שונים ומנוגדים. על כן, הטענה המרכזית של ספר זה היא שתפיסות פוליטיות "אינטרנציונליות" אינן בהכרח נתפסות כניטרליות מבחינה תרבותית. זאת ועוד, הזרות התרבותית, השזורה כחוט השני בהיסטוריה של היחסים שבין קומוניסטים ארצישראלים לערבים, היא זו שעוררה ועיצבה את הניסיונות השונים להפיץ את הקומוניזם במזרח התיכון.
בן-זקן מבקש, אפוא, לכתוב באופן שונה את ההיסטוריה של הקומוניזם במזרח התיכון, כלומר לכתוב אותו כהיסטוריה של המאבק להתאמה תרבותית של השיח המרכסיסטי. הוא מסמן את קווי המתאר של היסטוריה זו דרך הניסיונות המגוונים – של הקומינטרן, ברית המועצות, הקומוניסטים הארצישראלים והקומוניסטים הערבים – להציג, להתאים ולפעמים אף לדחות תרבות פוליטית אינטרנציונלית.
ד"ר אבנר בן-זקן הוא היסטוריון של המדע ועמית ב"חברת העמיתים של אוניברסיטת הרווארד".