אודות הספר
בעשורים האחרונים הפך השלטון המקומי בישראל לזירה מרכזית בעיצוב החברה והמדינה. רשויות חזקות, המתאפיינות בפעילות כלכלית ענפה, מצליחות לספק שירותים איכותיים, בעוד שרשויות חלשות נאלצות להסתמך על תמיכת הממשלה בצרכים הבסיסיים שלהן. אי-השוויון בישראל הוא מהגבוהים במדינות ה-OECD ומתבטא גם בתחרות על משאבים, הון ואיכות חיים, המושפעת ממיקומן הגיאוגרפי של הרשויות המקומיות. הפערים בין רשויות בעלות זהויות אתניות, לאומיות ודתיות שונות העמיקו את השסעים החברתיים והגאוגרפיים בישראל ופגעו בלכידות הלאומית ובחוסנה של המדינה. מבנה השלטון המקומי, שעוצב בשנותיה הראשונות של המדינה, אינו תואם עוד את המציאות העכשווית ומחריף את היריבויות בין הקהילות.
המכון למחשבה ישראלית מציג בספר זה הצעה מגובשת ומפורטת לרפורמה מבנית עמוקה בשלטון המקומי בישראל. כיום, השלטון המקומי הוא תוצר של פשרות היסטוריות, פוליטיות ואידיאולוגיות, שאינן מתאימות עוד למדינה מתקדמת ומתוקנת. לדעת מחברי הספר, הפתרון אינו מצוי בתיקונים מקומיים, בהוספת תקציבים או בשינויים נקודתיים, אלא בחשיבה מחדש על המבנה השלטוני המקומי בכללותו. הספר עוסק באזוריות החדשה, שהיא רפורמה מינהלית ומוניציפלית, שמטרתה לעצב מחדש את מבנה השלטון המקומי בישראל על ידי יצירת רובד שלטוני אזורי. בשונה מבחירות אזוריות העוסקות במבנה בית המחוקקים, האזוריות החדשה עוסקת בארגון מחדש של הרשויות המקומיות, תוך התמקדות בתכנון מרחבי, בניהול השלטון המקומי, חלוקת סמכויות בין רשויות, ואיגום משאבים אזוריים. הרפורמה האזורית המוצעת שואפת לביזור הכוח מהשלטון המרכזי וליצירת מבנה שלטוני חדש שיאפשר ניהול אזורי עצמאי יותר תוך חיזוק שיתופי פעולה בין רשויות מקומיות.
המכון למחשבה ישראלית מציע רפורמה כוללת וחדשנית במבנה השלטון המקומי, המבוססת על הקמת רובד שלטוני אזורי לאיגום המשאבים, שיפור השירותים וצמצום הפערים החברתיים. הספר האזוריות החדשה של ישראל: מקיטוב ללכידות מציג ניתוח מקיף וייחודי של השפעת המבנה המוניציפלי על החברה, ההיסטוריה של האזוריות בעולם ושל התכנון בישראל, לצד יצירת מפה מבוססת נתונים מרחביים המחלקת את ישראל ל-33 אזורים עם ערי-אזור מרכזיות ומודל דמוקרטי לניהולם.
הפרקים הראשונים (1.2) עוסקים בניתוח היסטורי של קווי השבר החברתיים בישראל, בסקירה של שלטון אזורי בעולם, וביחס בין מבנה השלטון המקומי להיווצרות שסעים חברתיים-כלכליים. הפרקים הבאים (3,4) עוסקים בכשלים המבניים של המערכת המוניציפלית בישראל, לרבות כשלים בתכנון המרחבי, ניהול המשאבים וחוסר האחידות ברמות הפיתוח בין רשויות שונות. בליבת הספר (פרקים 5,6) ניתוח מרחבי ומפה של חלוקת ישראל ל-33 אזורים. הפרק האחרון מציע חלופות שונות לגיבוש מודל דמוקרטי למערכת שלטונית אזורית, תוך בחינת מנגנוני ניהול אפשריים, מערכות קבלת החלטות ושיטות למימוש הרפורמה.
הספר מציע חזון כוללני לארגון מחדש של ישראל. חזון זה אינו מוגבל לניהול יעיל של הרשויות המקומיות, אלא מבקש להמיר מבנה שלטוני מיושן ומפוצל המבוסס על חלוקות זהותיות-שבטיות, במבנה אזורי משולב המבוסס על שיתוף פעולה אזורי פונקציונלי, הנשען על אינטרסים כלכליים, חברתיים ואזרחיים מקומיים. זוהי קריאה לרפורמה מבנית רחבת היקף, שנועדה לאחות את הקרעים בחברה הישראלית ולבסס מערכת שלטונית מתקדמת, מבוזרת ויעילה יותר.
אנו רוצים להודות לעמיתי המכון למחשבה ישראלית על הדיונים הרב־תחומיים סביב המפה האזורית החדשה; לבועז אמיתי על הדחיפה הנמרצת; לפדרציית ניו-יורק, לאיציק שמולי וליעל ישראל-כהן על התמיכה הנדיבה בפרוייקט; לאורן יפתחאל על הידע המעשיר; לקוראים החיצוניים איתי בארי, ארז צפדיה וניר ברק על ההערות המועילות והנבונות; לגיל ססובר על התמיכה בהפקת הספר; למריה ג'יריס, מנכ"לית מכון שיטה, ולקרן דורון-כץ, מנהלת בכירה בג׳וינט אלכ"א, על שיתופי הפעולה והחשיבה המשותפת.
פרק ראשון | קווי השבר הישראליים
מבנה השלטון המוניציפלי בישראל מתבסס על זהויות דתיות, לאומיות ואתניות, ומקבע בכך, באמצעות במבנים מנהליים פורמליים, איים תרבותיים הפועלים אלה נגד אלה. ברבות השנים, הזהויות התרבותיות־גאוגרפיות הלכו והתחזקו, ובאו על חשבון הזהות המדינתית שכורסמה. גורם מרכזי למשבר ההיסטורי שישראל מצויה בו טמון אפוא באופן שבו שורטט המרחב הפנים מדינתי. כלומר, רפורמה מבנית בשלטון האזורי נחוצה למען חילוץ ישראל מהמשבר ולמען יצירת חברה מאוחה ומאוזנת.
מבנה השלטון המקומי בישראל בימינו הוא שיקוף המציאות של שנת 1949. ישראל הייתה אז בחיתוליה, ופעלה למיצוב גבולותיה באמצעות חיזוק ערים קיימות וייסוד מועצות אזוריות ועיירות פיתוח בספר. החלוקה המוניציפלית התבססה רובה ככולה על מאפייני האוכלוסייה: אתניים; כלכליים; לאומיים או דתיים. המועצות האזוריות כללו צורות התיישבות שונות כמו קיבוצים, מושבות ומושבים שזוהו עם דור המייסדים, כאשר משנות ה־50 הוקמו בליבן של המועצות האזוריות מושבי עולים ועיירות הפיתוח. המועצות המקומיות היו לצורה המוניציפלית העיקרית שבה אורגנו היישובים של האזרחים הערבים. עם הזמן הוקמו גם יישובים חרדיים וערים קטנות שהלכו והתרחבו לממדים של ערים בינוניות. ריבוי הצורות של השלטון המקומי, עם ייעוד פוליטי ותרבותי ייחודי, יצר לא רק חוסר אחידות מנהלית, אלא גם כינס את האזרחים במבנים פורמליים מבוססי זהות. מבנה השלטון המקומי בישראל מנציח בפועל את ההבדלים התרבותיים, הלאומיים והדתיים בין הישראלים, ולא מאפשר שיתופי פעולה משמעותיים מתוך נקודת מבט רחבה מדינתית. כתוצאה מכך, החלוקה התרבותית אזורית של הרשויות המוניציפליות מעמיקה את פוליטיקת הזהויות ומעודדת, מאז ועד ימינו, מחלוקות מקומיות על מקורות הכנסה ותקציבים בין רשויות שכנות: קיבוצניקים ממועצה אזורית עמק המעיינות ותושבי בית שאן נאבקים על מקורות האסי; ערד ודימונה נאבקות במועצה אזורית תמר על חלוקת הכנסות של מפעלי ים המלח; תושבי קריית שמונה נאבקים במועצה אזורית גליל עליון על הרחבת גבולות העיר לטובת בניית שכונה חדשה, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות רבות. התמונה העולה היא של מבני שלטון ופרקטיקות שלטוניות המאגדות קהילות עם זיהוי תרבותי מובהק. בעקבות זאת, מתגברים המאבקים הכלכליים והפוליטיים בין הקהילות הרב־גוניות. החלוקה לרשויות מוניציפליות קטנות, הומוגניות מבחינה אתנית, מיסדה את השבטיות הישראלית, העמיקה את השסעים בחברה הישראלית, ולא אפשרה את צמיחתה של זהות פוליטית אזרחית משותפת – זהות ישראלית. בד בבד היא העמיקה את הפערים הכלכליים בין רשויות, ועיגנה את החלוקה השבטית בישראל בתוך סדר כלכלי לא שוויוני שרק הולך ומתרחב.
אחד הכלים השימושיים ביותר למדידת אי־שוויון הוא המדרג הסוציו־אקונומי – מורכב ממדדי השכלה, הכנסה, תעסוקה, רמת חיים ועוד – של הרשויות המוניציפליות המשויכות לאשכול בהתאם למצבם הכלכלי של תושביהן1. לאורך השנים שיקפו המאבקים בין הרשויות מתאם בין הזהות התרבותית של הרשות למצבה הכלכלי. רשויות שמאוכלסות בערבים, חרדים ומזרחים בפריפריה הגאו־חברתית, מוגדרות חלשות וחסרות משאבים. בין אם מדובר בקרקעות לפיתוח ובין אם באזורי מסחר מניבי ארנונה עסקית, חלוקת המשאבים, שלרוב נקבעה כבר בתחילת הדרך – 1949 – סללה את דרכן של הרשויות למעמדן הכלכלי הנמוך, ולחוסר יכולתן לספק שירותים איכותיים לתושביהן. חלוקה זו של משאבים הודגשה והועצמה על ידי התכנון הפיזי שבוצע במדינת ישראל ב־1951, שהביא לחלוקתה לסוגי יישובים, וקיבע בכך את מיקומם של היישובים החדשים באופן שהנציח את הפערים האתניים המעמדיים. החלוקה שהביאה לחפיפה בין זהות אתנית, לאומית או דתית, למדרג הסוציו־אקונומי של הרשויות המקומיות, הפכה שסעים דמוגרפיים־גאוגרפיים לשסעים כלכליים, טיפחה את תחושת האי־צדק ההיסטורית, הפכה את הגבולות המוניציפליים לחזיתות של יריבות בין הקהילות השונות, וטרפדה כל סיכוי לאיגום משאבים או לפעולה אזורית משותפת שהיו מביאים בתוך כך לתחושת שותפות גורל ביניהן.
החלוקה המוניציפלית ליחידות מנהליות שונות בעלות ממדים שונים – מועצות אזוריות כפריות החולשות על שטחים נרחבים אל מול מועצות מקומיות ועיריות בעלות שטחים מוגבלים – יצרה נתק כלכלי ומנהלי בין העיר לכפר, ולמעשה הכפיפה את העיר לכפר. הרצף המנהלי, הכלכלי והתרבותי בין העיר לכפר חיוני לא רק למען איגום משאבים ויצירת חברה הרמונית ומטיבה, אלא גם למען כינון העקרון המרחבי לפיו העיר, ותהליך העיור בכללותו, חשובים למען המשך הצמיחה וההתפתחות של כל חברה. מרבית הפעילות הכלכלית – הפיננסית, התעשייתית ומגזר השירותים רובו ככולו – מתבצעת בעיר, ומרבית הצמיחה הכלכלית מתחוללת בעיר. ההכפפה של ערי הפריפריה למרחב הכפרי, שהייתה גם תוצר לוואי של היוקרה החברתית של ההתיישבות העובדת לעומת הנחיתות החברתית של ערי הפריפריה, יצרה חוסר איזון בין ערי המרכז שגדלו והתעצמו אל מול ערי הפריפריה שנותרו חלשות. רתימת הכפר לעיר, באזורים שבמרכזן ערי מחוז, יש בכוחה לחזק ערים אלה ולהביא לשיווי משקל כלכלי וחברתי בין הערים השונות ברחבי הארץ.2
גם מגמות חיצוניות הביאו להחרפת המשבר. אומנם בשני העשורים האחרונים צמצמו תהליכי הגלובליזציה את אי־השוויון בין המדינות, אך הרחיבו את אי־השוויון בתוכן, באופן משמעותי. לרוב, בכל מדינה, יש עיר אחת גדולה שהפכה לעיר גלובלית המחוברת למגמות המכריעות של העולם המערבי, תוך שהיא מרכזת את הפעילות הכלכלית, את הקשר עם תנועות ההון, את הסחורות ואת המשאבים האנושיים. בישראל, מאז שנות ה־90, התבססה תל אביב כעיר גלובלית, והפכה למונופול גאוגרפי השואב אליו את עיקר ההון האנושי, היצירה והיזמות הכלכלית, כמו גם את עיקר החיוניות התרבותית והאזרחית. בעבר הלא רחוק ניתן היה לדבר על שלושה מוקדים עירוניים מתחרים: תל אביב, ירושלים וחיפה. כיום, ניכר בבירור שאזור תל אביב רבתי הוא מונופול כלכלי, תרבותי ואזרחי. האזורים המרוחקים הידלדלו בהון האנושי ובפעילות כלכלית, כאשר שאר הערים בישראל הידרדרו ביכולתן לספק שירותים בסיסיים ואיכות חיים נאותה. למעשה בעשורים האחרונים איבדה ישראל את שיווי המשקל הגאוגרפי. רוב הפעילות הכלכלית, התרבותית והפוליטית מתרחשת בתל אביב, עיקר התל"ג מיוצר בתל אביב, עיקר גביית מיסים מתרחשת בתל אביב, ועיקר ההוצאות הציבוריות על שירותים מוניציפליים מוענקים לתושבי תל אביב. מדינת הסטרטאפ היא למעשה רצועה גאוגרפית צרה הסובבת וכוללת את תל אביב רבתי. כך איבדה ישראל את שיווי המשקל הגאוגרפי, ובעקבות זאת עולות קריאות להיפרדות – מדינת תל אביב ומדינת יהודה.
גם יחסי השלטון המרכזי והשלטון המקומי עוותו כתוצאה מיחסי הכוחות המוניציפליים. במדינות דמוקרטיות רבות מתקיים שיח ציבורי ער ורחב היקף בנוגע למערכת היחסים בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי, המתמקד בבניית מערכת איזונים בין השלטון המרכזי למקומי. מדינת ישראל, 75 שנים לאחר הקמתה, נחשבת למדינה ריכוזית במיוחד. כוחה של הממשלה גדול באופן ניכר ביחס לכוחן של הרשויות המקומיות. מתוך 259 רשויות מקומיות רק רבע נמצאות ברמת עצמאות כלכלית מספקת, כמחצית מהרשויות המקומיות הן רשויות קטנות, מוחלשות המתקשות לתפקד מבחינה דמוקרטית ולספק שירותים לתושבים, ומעשה תלויות לחלוטין בממשלה. היעדר איזונים ובלמים בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי יצרו קשרי תלות חד־צדדיים של השלטון המקומי בשלטון המרכזי, והפכו את הרשויות המקומיות לכלים במשחק פוליטי ארצי. בדמוקרטיה בריאה יכולות הרשויות המקומיות לשמש רובד נוסף של איזונים ובלמים, ובתוך כך לשמש גורם מייצב ומאזן בכל מקרה של פוליטיקה ארצית חסרת יציבות. הקושי בתפקוד הכללי של השלטון המקומי בישראל בא לידי ביטוי בפערים כלכליים וחברתיים בלתי נסבלים ובשחיתות שלטונית ברשויות המקומיות. כתוצאה מכך נפגע אמון הציבור במוסדות השלטון, הממשלה הופכת ריכוזית יותר והדמוקרטיה המקומית נפגעת.3
בעוד מדינות ה־OECD הקימו, כבר לפני עשרים שנה, ארגון שתכליתו לעודד אזוריות וביזור בתוך המדינות, ובעוד שרוב מדינות ארגון מגיבות לאתגרי הגלובליזציה בגלי רפורמות מבניות של השלטון האזורי, ישראל, כאמור, מתמודדת עם אתגרים אלה באמצעות מבנה אזורי שהתאים לשנת 1949. אומנם החלה בישראל מגמה לשינוי בשלטון המקומי, האשכולות, אך הייתה זו יוזמה ספונטנית, וולנטרית, של ראש עיריית מעלות תרשיחא, שלמה בוחבוט, לטובת קיום שיתופי פעולה עם הרשויות המקומיות בסביבה וליצירת שכנות טובה. בהמשך אימץ משרד הפנים יוזמה זו, ופיתח וביסס אותה כמודל מוניציפלי מוסדר משפטית וחוקית, במתכונת של אגד ערים מסוג אשכול. משרד הפנים, בהובלת המנכ”ל דאז מרדכי כהן, הוביל את המהלך בפריסה ארצית. ראשי הרשויות שייסדו אשכולות האצילו סמכויות לאשכול, וגילו את האחריות הציבורית הראויה. אולם בחלוף מספר שנים, ולאחר שכ־60% מכלל הרשויות המקומיות התכנסו לאשכולות, הממשל המרכזי לא עשה את הצעד הנוסף שהוא ביזור סמכויות, תפקידים ומשאבים מהממשלה לאשכולות האזוריים. ניכר כי השנים האחרונות זימנו שעת כושר ורצון טוב המחייבת את הממשל המרכזי להחליף את הגישה של יצירת טלאים על גבי טלאים, ולהציע, ולהוביל, רפורמה מבנית מקיפה שתאפשר התמודדות יעילה יותר עם אתגרי הגלובליזציה.
הפתרון – איחוי מדינת ישראל על ידי חלוקה מחדש לאזורי שלטון, והקמת רובד שלטוני אזורי
לאור הניסיון שנצבר במדינות רבות בעולם ונוכח הכשל המתמשך של רשויות מקומיות רבות לספק שירותים ברמה נאותה לתושביהן, אנו מציעים לקדם שינוי מבני שעיקרו חלוקה אזורית חדשה של ישראל, והקמה של רובד שלטוני אזורי פורמאלי שתחתיו יאוגדו רשויות מוניציפליות מגוונות. הקמת רובד שלטוני מעין זה הוא שלב חיוני בתהליך רפורמה מבנית מקיפה של שינוי סדרי עדיפות לאומיים, הקמת מוסדות וארגון מחדש של השירותים הניתנים לאזרחים.4 במחקר זה נציג את החזון ואת תפיסת העולם המארגנת של שינוי זה, ואת מפת האזורים החדשה למדינת ישראל. מפה זו תשמש תשתית לרובד שלטוני חדש, שיאפשר למועצות המקומיות הקיימות להשתלב בתוך ישות אזורית חדשה, שבה יתקיימו שיתופי פעולה מקומיים על בסיס אינטרסים כלכליים וחברתיים אזורים.
בבסיס תפיסת העולם האזורית של המכון למחשבה ישראלית עומדים עשרה עקרונות שמימושן יאפשר להבטיח שמדינת ישראל תהיה מדינה עם שיווי משקל חברתי וכלכלי ולכידות לאומית. המפה האזורית החדשה המוצגת בהמשך מבוססת על עקרונות ראשוניים אלה:
א. ידע מקומי. ידע מקומי עדיף על ידע של הממשל המרכזי, כיוון שאנשים במקום מסוים יודעים טוב יותר את הצרכים האמיתיים שלהם ואת הדרכים לספקם בצורה יעילה. מתוך עקרון זה למשל עולה הצורך ביצירת מאגרי מידע ונתונים אזוריים חדשים לצד תהליכים מובנים של שיתוף ציבור.5
ב. הון אנושי מקומי. המסגרות האזוריות יטפחו ידע מקומי, יעודדו צמיחה של מנהיגות מקומית ויעשירו בהון אנושי את המערכת הציבורית. מתוך עיקרון זה עולה הצורך בהקמה של מסגרות הכשרה מקומיות לעובדי ציבור, או לחילופין, מוסדות לאומיים להכשרה של כוח אדם מקומי.
ג. ביזור. ביזור הכוח השלטוני יוביל גם לביזור הפעילות הכלכלית במדינה. תפקידו של הממשל המרכזי ביחס לאזורי יהיה בהגדרה של מרחבי פיתוח כלכלי על בסיס נכסים אזוריים ייחודיים והעברה של כמה שיותר סמכויות ניהול אל האזור. הדבר יאפשר ניצול מרבי של המשאבים וייצור גיוון בתחומי הייצוּר והתעסוקה של המשק הלאומי. ברמה המדינתית, לכלכלות לאומיות יש אינטרס לבזר את מרכזי הכוח הכלכליים, הן גאוגרפית והן תחומית, לטובת קידום משק מאוזן שמסוגל לעמוד במשברים כלכליים עולמיים. התפיסה האזורית החדשה מניחה כי תכנון ויישום מדיניות ברמה המקומית יש בה כדי לנצל בצורה היעילה והטובה ביותר, בכל מקום ומקום, את המשאבים הטבעיים, הכלכליים ומעל הכול האנושיים, ובכך לתרום באופן משמעותי לצמיחת המשק.
ד. עיור. צמיחה כלכלית בעידן הגלובליזציה קשורה ברמת העיור הקיימת בכל מדינה ומדינה. זאת ועוד, צמיחה של אזורים כפריים תלויה ברמות הקרבה שלהם לעיר. לכן הקמתו של רובד שלטון אזורי מחייבת לחזק את הערים בישראל, בכלל זה, בחינת הקמה של כמה ערים חדשות ושדרוג מעמדן של הקיימות לכדי "עיר-אזור לצד ערי מטרופולין קיימות וערי צמיחה."6 אזורים שבמרכזם עיר חזקה שאזורים כפריים סובבים אותה, יכולים להבטיח שהרשויות האזוריות החדשות יתפקדו ויעודדו צמיחה כלכלית לאומית.
ה. יעילות כלכלית. בימים אלה, מרכזים כלכליים משתלבים בתהליכי הגלובליזציה, ואזורי הפריפריה מתרוקנים מהון אנושי וממשאבים. על פי הצעה זו, האזורים יעוצבו באופן המאפשר איגום משאבים, הענקת שירותים טובים יותר, שמירה על ההון האנושי המקומי והתפתחות כלכלית ייחודית למקום. באופן זה, האזורים יהיו בגודל כלכלי נוח יותר למשיכת השקעות לפעילות כלכלית.
ו. דיפרנציאליות. במקום מדיניות לאומית אחידה ושטוחה המוכתבת מלמעלה למטה, מהשלטון המרכזי לשלטון המקומי, האזוריות מעודדת מדיניות ציבורית דיפרנציאלית הצומחת מלמטה למעלה, והמתאימה לצרכים המקומיים של כל מקום ומקום. כלומר יש לוודא שהעברת סמכויות אל הרובד האזורי תהיה כזו המאפשרת ביצוע מדיניות שמתאימה לתושבים בו, תוך הקטנת התלות המנהלית של האזור בשלטון המרכזי.
ז. מדיניות ציבורית כמצרף של מדיניות מקומיות. אזוריות מניחה כי מעצם טיבה של צמיחה מלמטה למעלה, המדיניות הציבורית לאומית בנושאים מגוונים – כלכלה, איכות הסביבה, תעסוקה, תחבורה, חינוך ותרבות – יעוצבו ויישומו ברמה המקומית, כך שתפקידו של השלטון המרכזי יצטמצם לאסדרה ותכנון אסטרטגי. המדיניות הלאומית, אם כן, תנוסח כמכלול פעולות פוליטיות מקומיות, ותהיה למעשה פסיפס שלהן.
ח. סטנדרטיזציה. כיום, כל משרד ממשלתי פועל על פי מפת מחוזות ייחודית לו ללא חפיפה בין מפות המשרדים. במקום ההגדרות האזוריות המשתנות ממשרד למשרד, הרפורמה האזורית תאפשר תִּקנון הגדרות האזורים, תיצור הלימה בין משרדי הממשלה והאזורים בפיקוחם, ותצמצם סרבול בירוקרטי. הרפורמה האזורית נדרשת כדי ליצור תִּקנון ההגדרות המרחביות של משרדי הממשלה.
ט. שמירה על קהילות מקומיות ככלי לבניית אמון. הקמת האזורים עלולה לעמעם את אופיין התרבותי של קהילות מקומיות. לכן מסגרת אזורית חייבת להיות מבוססת על שמירת אופיין של הקהילות המקומיות, תוך האצלת סמכויות: השלטון האזורי יהיה אמון על תקציבים ופיתוח, והשלטון היישובי יהיה אמון על ביצוע המדיניות ועל הפעילות התרבותית.
י. לכידות וחוסן פנימי. מהלך המבוסס על שיתופי פעולה. במקום מדינה המבוססת על רשויות מקומיות שכנות בעלות זהויות מובהקות, המנותקות או מסוכסכות זו עם זו, האזורים החדשים יאגדו תחת גג אחד אוכלוסיות שבעבר לא נפגשו, ויכוננו זהויות אזוריות חדשות המבוססות על קידום האינטרסים האזרחיים המקומיים. באמצעות האזוריות וביזור הפעילות הכלכלית, המדינה תחזור לשיווי משקל גאוגרפי, הפערים הכלכליים והגאוגרפים יצטמצמו ותחושת הלכידות תתחזק.
ההצעה לחלוקה אזורית של ישראל, שתובא בהמשך, תציע רובד שלטון אזורי חדש שישמש כתשתית שמעודדת ומתגמלת שיתופי פעולה בין קהילות. תשתית זו תאפשר לקהילות לחגוג את זהותן הייחודית, תוך יצירת מערכת חיים המבוססת על אינטרסים אזוריים משותפים, כאשר בה בעת, הרשויות המוניציפליות הקודמות ימשיכו לתפקד כרובד מנהלי האחראי בעיקר על חיי הקהילה עצמה. מועצות אזוריות ומועצות מקומיות יוצגו ברמה האזורית על פי השיטה הקיימת (יתבססו על ועדים קהילתיים שיבחרו על ידי תושבי היישוב). החידוש טמון בעובדה שגם בערים יתווסף רובד של שכונות ורבעים שיבחרו את נציגיהן למועצה המקומית.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
