"קריאה בכבד" היתה אמנות הגדת עתידות במזרח הקדום. הקוראים היו כהנים ויועצים בחצרות המלכים, שנתחו את כבד הבהמה, התבוננו בצורתו, בצבעו, ובמפת כלי הדם, ועל פיהם ניחשו את העתיד. בספרה של ציפי לוין בירון "קריאה בכבד" מקבל המונח כפל משמעות. השער הראשון עוסק בכובד השורשים האישיים; השער השני בשורשים הקולקטיביים שבכתבי הקודש היהודיים; השער השלישי הוא שער הבית, שעץ נטוע במרכזו, שורשיו מרימים מרצפות וצמרתו פורצת חלונות, הדהודי העומק בתשתיות השירים חוברים לראייה עכשווית עזת ביטוי. ...

גם ספר שיריה הרביעי של ציפי לוין בירון, תורת היחסות של האננס, שבסדרת "ריתמוס", שב ומפתיע בקולו הדינמי, המשרטט עושר מראות ומצבי נפש. מבעד למשפטים הפצועים בוקע קול חם, אנושי ועמוק. היא מתה לא מבינה איך הגיר האיש את נפש בנה והותירו שמוט על אחד ההרים חתום בתנועת מאכלת. היא מתה בשובו מן המקום ההוא זחיחות נוהרת מעיניו, עוטפת אותן בהילת קדושים מינים. הצחוק המוכחש שהתכווץ בחלל בטנה נהפך לעין הנחשול. מתוך "מות שרה" עמ´ 22 "שירתה של ציפי לוין בירון נישאת בקובץ זה לגבהים חדשים, ובו בזמן יורדת לעומקים של נפש ונשמה: החל מהנטורליזם המועדן של מות האם, דרך הרליגוזיות החתרנית של השירים המקראיים, המבט הצורב במחזור שירי הודו, שאינו נמנע מלשלוח יד ולחטט ברגישות אין קץ בבוץ ובמדמנה של הקיום האנושי האכזר, וכלה בשירים האישיים הכתובים בדיוק לירי נדיר. כל שיר בקובץ מופלא זה הוא חוויה רגשית, רוחנית, ואתגר אינטלקוטאלי ולשוני. העברית המשובחת והמטען התרבותי המרובד, שבא לידי ביטוי בכל שורת שיר, מציב את הקובץ בפסגת השירה העברית העכשווית." (ניצה בן דוב) ציפי לוין בירון ילידת תל אביב. דוקטורנטית לספרות משווה באוניברסיטת בר אילן, השתתפה בכיתת השירה של "הליקון" במשכנות שאננים. שיריה ראו אור בכתבי עת שונים, ובספריה: טמנות חול (עקד 1995), קריאה בכבד (הקיבוץ המאוחד 2000); כריכה רכה (סדרת "ריתמוס", הקיבוץ המאוחד 2006)....

במחקרה המקורי והמרשים רוֹעָה של נמרים, שְקִיעֵי זהות יהודית ביצירתה של נטליה גינצבורג, משרטטת ציפי לוין בירון ברהיטות ובחכמת התבוננות את קווי המתחם המטושטשים של זהותה היהודית החמקמקה והנסתרת של יוצרת זו, הנחשבת לאחת מגדולי הספרות האיטלקית במאה ה־20. מתוך מקהלת הקולות הנשמעים בספריה ובמאמריה של גינצבורג, נמשכים חוטי סיפור דקים, המציירים דמויות יהודיות שוליות, ולעיתים מרכזיות, שמעמיקות ומרחיבות את נקודות המבט, אודות הסוגיה רבת התהפוכות של יהודים המתלבטים ביחס לזהותם. במסעם הקיומי המורכב בתוך הוויית נרדפות וזרות סבוכה ומתעתעת, מהדהדת ההיסטוריה הטרגית של היהודי על פני משך הדורות. חלקו הראשון של הספר מעיין במשנתם של הפילוסופים: אלבר ממי, סטיוארט יוז, גרשון שקד ואבי שגיא, הבוחנים את שאלת הזהות היהודית, ומשמשים מבוא לחלקיו האחרים, שפורשים התבוננות פרטנית בדמויות היהודיות שמופיעות ביצירות. מתוך מרחב זה גינצבורג מנכיחה את גילויי זהותה היהודית של יוצרת מפוחדת, מהססת, ללא בסיס מסורתי, שמוצאת מקלט בכתיבה, הנרמזת כאי ויתור על זהותה היהודית. החידוש החשוב בספר הוא הטענה, שבתוך הוויה איטלקית נעדרת צביון יהודי מסורתי, צומח קול שאינו מוותר על שיח עם הזהות היהודית החילונית שלו. פירוש ראשוני ומקיף זה של הפן היהודי הסמוי ביצירת גינצבורג, נוגע בתופעה רחבה שלא נכתב עליה די: ספרות יהודית חילונית לאחר השואה שנוצרת בשפות שונות, ומבקשת להשמיע את קולה ולהתקבל כרכיב חיוני בשיח הזהות היהודית המודרנית, שאינו קשור בהכרח לחוויות דתיות או קהילתיות מסורתיות, ואף על פי כן הוא יהודי. ד"ר ציפי לוין בירון ילידת תל אביב. בוגרת אוניברסיטת בר אילן. מרצה לתנ"ך, ספרות ומחשבה יהודית מודרנית באוניברסיטאות שונות בארץ ובעולם. ספרי שיריה הקודמים: קריאה בכבד (הקיבוץ המאוחד 2000); כריכה רכה (סדרת "ריתמוס" הקיבוץ המאוחד 2006), תורת היחסות של האננס (סדרת "ריתמוס" הקיבוץ המאוחד 2010). מבחר משיריה (Lucid Words) תורגם לאנגלית וראה אור ב-2013 בהודו. ב-2016 יראה אור תרגום של ספר זה לשפה הבנגלית בתמיכת ממשלת בנגל....

שירי הספר כריכה רכה הם בבחינת משאלת לב, שכוחם המנבא והיוצר של המילים יהיה מיטיב ומנחם. החיים אחרי מות האב נמלאים בחוויית קדושה והתעצמות. המוות הוא גם לידה של אפיק חיים חדש. מהאבל והתכריכים קמות ראשונות המילים שהן הכריכה הרכה המעלה ארוכה, והופכות את הגעגוע התמידי לכוח עז ומחיה....

התגלות האייל הצפוני, ספר שיריה של המשוררת ציפי לוין בירון מפגיש את הקורא עם שירים חידתיים נפלאים, המציבים את ציפי לוין בירון בשורה אחת עם טובי המשוררים העבריים בשירה העברית בת זמננו. הקובץ החדש - החמישי במניין ספרי השירה שלה - עשוי להקנות לו, כמו גם לספריה הקודמים את מקומם הראוי בכותל המזרח של השירה העברית העכשווית. השירים גדושים בניגודים עזים: הם משוטטים בין שכונת הילדוּת ביד-אליהו, שבּה לבש האב גופיית "אתא" אפורה, לבין הודו, אוסטרליה וסינגפור; בין המציאוּת הישראלית האפורה בשנות ילדותה של המדינה, לבין שפריר עליון המואר באור שבעת הימים. הסגנון צלול ומעורפל, מבודח ועצוב, ארצי ומיסטי בעת ובעונה אחת. המשוררת מגלה וחושפת, אך בה בעת גם מסתירה את סודותיה מאחורי שבעה צעיפים. לעִתים היא נדיבה במילים, ולעִתים האמירה גבישית וקומפקטית כפתגם ("קָרוֹן אֶחָד אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת רַכֶּבֶת"). השירים מרבים לעסוק במאבק בין המינים ובשלשלת הדורות: "פַּעַם שָׁרוּ לִי הוֹרַי שִׁירֵי עֶרֶשׂ בְּשָֹפוֹת רְחוֹקוֹת / לְהוֹרִידֵנִי בִּזְהִירוּת אֶל שׁוּחַת שְׁנָתִי. / הַיּוֹם אֲנִי שָׁרָה לָהֶם אוֹתָם שִׁירִים / לְהָשִׁיבָם אֵלַי / מִתְּהוֹמוֹת שְׁנָתָם"; וכן: "צֵא וּרְאֵה: כְּשֶׁאָדָם בּוֹעֵל בַּיִת וְשָֹדֶה / מִתְעַדְּנוֹת בּוֹ שַׁרְשְׁרוֹת הַגֶּנִים". ניתן לשייך את ציפי לוין בירון לקבוצת משוררות כדוגמת חביבה פדיה או אסי פרבר שכל אחת מהן, בצד היותה משוררת מן השורה הראשונה, היא גם "תלמיד חכם" (העברית אינה מכירה ב"תלמידה חכמה") במקורות עם-ישראל. הדבר בולט באופן המקורי והמפתיע בו היא שוזרת מקורות עבר, ובכור המצרף עושה אותם להוויה אינטימית של עצמה. זיוה שמיר...