למעלה משלושה עשורים מלווה אותנו קולה השירי של רחל חלפי - קול ייחודי, נוגע לפעמים בקולות אחרים, אך נותר תמיד בלתי דומה, ניפלה. אולי משום כך קול זה קונה לעצמו את הקשב שהוא ראויי לו בהדרגה. לאט, אבל בהתמדה, גוברת נוכחותו בחלל האקוסטי הדחוס של השירה הישראלית. ייחודה של המשוררת מסתמן בשתי מגמות המכוונות שירתה מראשיתה. האחת היא מגמת התנגדות לשירה של "אימפוזיציה", הכופה על המציאות החמקמקת קבעונות של "מצב", "דמות", "משמעות", "פשר" - כל אותו "כובד ישבן הרצון" הממשמע ומעיק על קליטתה של אמת של "מאסות מגששות", של "דגיגי רגע" חופזים - נעלמים. המשוררת "חושבת במהירות החושך", לומדת את טבע המציאות ה"מסוכסכת" מעצמה,מגופה. היא זיקית משנה צבעיה;שולט בה "עקרון אי הוודאות". אמנם החקירה השירית שלה אינה מנסה בדרך כלל להרחיק חדור אל תוך מחוזות הלא - מודע, או להעמיד את המבע לרשותו של ה"סתם" הליבידיאני. בכך נבדלת שירת רחל חלפי בבירור מזו של יונה וולך, אשר יש המשווים אותה אליה. תחת זאת, חוקרת רחל חלפי ללא לאות את המודע ה"זניח", את המוחש הזורם - חומק מן התודעה בגין הסלקציה התרבותית השיגרתית שזו מקבלת על עצמה. היא מחפשת את "החיים בשולי החיים", את "האויר הכבד המחלחל באויר הצלול". החקירה נעשית הן באמצעות בחינה עצמית מדוקדקת (אשר לשמה הופכת המשוררת את עצמה למיכל שקוף, לאקוואריון, לצנצנת לבן ריקה, למבחנה) והן ע"י השתתפות פעילה בתהליך הזרימתי עצמו ("לעוץ מציאות,ללוש חושך,לחוש עצם, לפסל מים"). המגמה האחרת מתחייבת מקודמתה, והיא מגמת הפניית העורף לכליה הסיגנוניים המסורתיים של השירה;אלה שחושלו על סדן האמונה השפה השירית, שיש בכוחה לעוט על המשמעות המתחמקת, לצוד אותה ולהגישה לקורא. רחל חלפי נתונה בעניין זה במלחצי הפרדוקס: מחד גיסא, היא "הודפת" את המילים, מזלזלת בשפה, שהיא רואה בה מכשיר מגושם מאוד או אפילו מזבח שקר, אשר רק מרוב בהלה מאי - היציבות של היש אנו נאחזים בקרנותיו, ולשווא. המילים הן לכל המוטב "רהיטים גדולים כבדים", המונחים באי תואם על גבי "ניצוצות זריזים של זרמי המוח". מאידך גיסא, אין בידה, כמו בידי כל משורר, אלא מילים וצירופיהן. מתוך הפרדוקס מפתחת המשוררת פואטיקה מיוחדת של בריחה מן האמירה השירית "הכבדה" מודגשת, עמוסת המשמעות, של סיכול האמירה הזאת והמרתה באמירה שירית "רופפת" במכוון, טנטאטיבית, בלתי מגומרת וחסרת ליטוש. רחל חלפי משתמשת בלשון השירית המטאפורית (בעיקר בסינסתזות, כגון: "לנרקיסים הצהובים יש ריח ארוך/סוחב עצמו בחלל כשובל של זיכרון לבן"), אבל היא גם חותרת תחתיה באמצעות לשון דיבור, בחזרות המדגישות דווקא את החלק הבלתי תבוניי והבלתי "מעניין" שבאמירה, בלשון ילדים (ראה השיר "צ'ילבה") ואפילו באיגיון (נונסנס); או שהיא פונה לעבר הלשון של המדעים המדוייקים, בייחוד זה של הפיסיקה, או ללשון הדיון המופשט היובשני.בששת קובצי שיריה עד כה, טוותה רחל חלפי מסכת שאינה דומה לשום דבר אחר בשירה הישראלית. מותר לקוות שהופעת שיריה המכונסים בקובץ חדש ומקיף, תגלה לקוראי שירה רבים משוררת אמיצה ועקיבה, היכולה להוליך אותם למקומות שבהם עדיין לא היו; ללמדם "להחזיק ברשת את המים"....

מכשפה שנגמרו לה הסוסים פעם דוהרת על סוסים דולקים עכשו כלם פחם. שרפתי את כל הגשרים מאחורי. פעם חוצה תהומות בתוך אש וגפרית עכשו אין לי אש לחצות את המים, חשבתי אדהר על נמרות,הן מקננות עכשו בתוך שערותי.חשבתי אוכל לעבר את התהום על גב עננים.העננים נפלו מתחת לרגלי. עכשו אני דולקת אל מחוזות חפצי הרחוקים מרחוק על גבי טרופים ברדים שעירים זריזים עכשו אני עוברת בין שתי גדות התהו על גבי התהו....

ברגעים בודדים של הפוגה, לאורך חמש עשרה שנים, רשמה רחל חלפי בקווים חטופים, נעתקי נשימה, רסיסים מתוך תהליכי ההפגעות והכאב שבהם עמדו הוריה. את רוב הפתקים האלה גנזה. עכשיו היא מכנסת אותם בשני קבצים. וראשית, קובץ זה. בהנחת דפים אלה בפני הקורא יש משום הסתכנות: נכונות לחשוף ולהחשף, ללא כחל ושרק, בתקופה ארוכת - שנים של מעורבות עמוקה בפרק הקשה מכל. על סף האין. הטקסטים שלפנינו נכתבו בתוך "תחתית התחתית", בתוך "יורת - התהום", המסע הזה, הן לכותבת הן לקורא, הוא מסע בשדה - מוקשים: צלילה אל נושא שהוא בדרך כלל בגדר "טאבו". באחרית - הדבר שלה אומרת רחל חלפי: "הדברים האלה לא נכתבו מבעד למרחק הזמן, מבעד לעדשה הבוררת, המרככת, של הזכרון". הדברים נרשמו בעצם ההתרחשות. הקורא לא יפגוש כאן "התרפקות מעודנת" - אלא מגע טוטאלי. לא מטאפוריקה - אלא דיבור היולי, לעיתים כמו - תעודי. רבים מן הקטעים נרשמו בתוך בתי חולים, בתוככי "מעיה של החיה המדיצינית", וחוסר האונים, הצער והזעם ממוטטים את הלשון. הנסיון להדביק את המתרחש בזמן - אמת קורע את הדברים ממחלצות השירה. שוב ושוב מתעמתת הכותבת עם אי היכולת להגות את הדברים, עם תפלותן של המלים אל נוכח האסון. ובתוך מערבולת הארועים, הכלים נשברים. תמונות, מלים, דיבור - פושטים את הרגל. "השיר בורח, זנבו בין רגליו..." וכך, ערום ועריה, קרועה מעדיי השפה ומפורקת מתבניות המודוס השירי, מנסה הדוברת לומר את הבלתי ניתן לאמירה. ובתוך כל זה, כמה משיריו של שמשון חלפי הכלולים גפ הם בספר - מביאים צליל אחר. מעל לכל, לפנינו תמונה של אבא וילדה. דיוקן של קשר, אהבה וחמלה....

מהדורה חדשה של ספרה הראשון של רחל חלפי, אשר כבשה לעצמה שביל ייחודי בשירה הישראלית. על ספרי השירה של רחל חלפי: לפנינו קובץ מאד מעניין של משוררת חשובה. בשירתה יש עצמאות והסתכנות. רחל חלפי פרצה כמה גדרות ביצירות הללו פרצות תהודות, הסמנטיקה מתנערת, מורגשת רעידת אדמה... כל זה מתרחש הרחק מן הסנובה הצבעונית... יש כאן שורות יפהפיות המעבירות צמרמורת מושגית, רגישות גדולה לנופי הארץ, ושירים ארוטיים מצויינים. היא ``חותכת`` למיקרו התרחשויות, ומאידך יש בשירתה הרבה פעמים תפיסה קוסמית... נסיון נוסף ששירה זו עושה, היא דיון על הלשון עצמה ועל התודעה עצמה... כך לא כותב אף אחד אחר. היא אינה מתחברת עם אופנות או עם מחנות. שירתה מאד ייחודית ומעניינת. גבריאל מוקד אני מרגישה קירבה לשירתה של רחל חלפי... זוהי שירה המודעת לעצמה. עולה ממנה המתח המעניין בין אינסוף רשמי החושים, בין אינסוף התחושות - לבין הרצון וחוסר האונים לרשום את התחושות הללו: כאשר משימת לשון השירה היא לקלוט אותו תוהו ובוהו ולתת לו צורה. מאיה בז`רנו רחל חלפי היא מן המשוררים המקוריים ביותר בשירה העברית של שנות השבעים והשמונים. שיריה מביעים ברגישות רבה מצבים ותהליכים תודעתיים. החוויה המעניינת אותה היא ריבוי פניו של הרגע האחד, המעבר הבלתי נתפס מ``אני זאת`` ל``אני אחת``. אחד הצדדים המרתקים בשירים אלה הוא הנסיון להתגבר על מגבלות הלשון, כדי לתאר את העולם ``שבין המלים``... יש בשירתה עניין ביקום, על מרחביו. סגולה נוספת, נדירה למדי בשירה העברית, היא ההומור. אברהם בלבן...

השירים באהבת הדרקון נמתחים בין התבוננות פנימית המכסה לתפוס פרודות חמקמקות של תחושות וחלקיקי הוויה - לבין תפיסת ה``אני`` כפרודה בתוך מימדים נרחבים. הדרקון, מהמוטיבים הבולטים של הספר, נוכח כבר בשיריה המוקדמים של רחל חלפי. כאן, הוא מאגד טקסטים אחדים ומקרין גם על טקסטים אחרים. הדרקון בשירים אלה הוא רב פנים, ובעיקר, זהו הדרקון הרובץ לפתחה של התודעה. ה``אני`` המעמיק אל תוך מערות התודעה האפלות מגלה בתוך הכאוס הפנימי את המבוכים שבהם תועים ה``אניים`` השונים - אבל גם מימדים אחרים של קיום. ספריה הקודמים של רחל חלפי שירים תת-ימיים ואחרים, הוצאת הקבוץ המאוחד, 1975 נפילה חפשית, הוצאת י. מרכוס/עכשיו, 1979 זיקית או עקרון אי-הוודאות, הוצאת הקבוץ המאוחד, 1986 חמר, הוצאת הקבוץ המאוחד וקרן תל אביב, 1990...

ב'נוסעת סמויה', מפנה רחל חלפי קרן אור ממוקדת ולוהטת אל תהליכי התוהו שבפנים ובחוץ. הספר עורך מסע בין ההיבלעות בתוך ``הכאוס והאנטרופיה המבהילה``, לבין הנסיון ``לחצוב גומחה בתוהו``. התוהו הוא מוטיב תשתיתי בכתיבה של רחל חלפי למן שיריה הראשונים. גם הגומחה - כנסיון לחצוב בתוך התוהו ולהכיל את הקצוות הבלתי מתאחים - מופיעה כבר בראשית דרכה השירית. ובתוך כל אלה ``מקופלת`` נוסעת סמויה, מתבוננת נסתרת בתוכה שלה ובעולם סביבה. ונוסעת סמויה זו מגלה כמה וכמה מציאויות ושכבות ו``אניים``, החבויים בתוך תחתיות כפולות, נסתרות. ברישום בלתי מתפשר של תהליכי תודעה, נגלים מראות ומצבי נפש עירום ועריה. בתוך מציאות סוערת ואינטסיבית, ``מציאות מדומה - אמיתית``, קורעת המשוררת, אי פה ואי שם, פתחי מילוט, הומור ואירוניה עצמית. ובפינה נסתרת, ``אפקט הפרפר`` מהבהב בתקווה נועזת. ומנגד לכל אלה - מתנשאות, ויורדות, ``מדרגות הנסתר``, בתוך התוהו האפל והבולע, מאפשרים פתחי מילוט אלה מרווחים לנשימה, להיאחזות, לאהבה. ספריה הקודמים: שירים תת - ימיים ואחרים, הקיבוץ המאוחד, 1975. נפילה חופשית, י. מרכוס, עכשיו, 1979. זיקית או עקרון אי הודאות, הקיבוץ המאוחד, 1986. חמר, הקיבוץ המאוחד וקרן תל אביב לאמנויות, 1990. אהבת הדרקון, הקיבוץ המאוחד וקרן תל אביב לאמנויות, 1995. בשנה הקרובה עתיד לראות אור הספר מקלעת השמש - קובץ נרחב ובו (כמעט) כל השירים מתוך ספריה של רחל חלפי עד כה....

למן ימיו הראשונים של בנה, כותבת לו רחל חלפי שירים. רק מעטים מהם ראו אור, את העולם הזה הנרקם בין אם לבנה היא כותבת במשך שנים רבות בשקט, בחשאני, בינה לבינה. - כולל דיסק...

למן שיריה הראשונים - מעניקה רחל חלפי נוכחות מודגשת לעולם היצורים שסביבנו, למרקמי החיים הרוחשים ופועמים בכל. העניין העמוק שיש לרחל חלפי בעולם היצורים הוא רק חלק מן המארג הכולל של כתיבתה, מערכת אחת מתוך כמה מערכות שבהן היא נעה. העולמות שאותם היא חוקרת הם רבים ומורכבים. ספר היצורים מתמקד במערכת החיים העוטפת אותנו. גיבוריו נעים מן הזעיר שב״חי-דקים" ועד למפלצות-הענק, מבדל-העשב ועד לעצי-עבות. ולצדם, היא מקשיבה גם לחיותם הנסתרת ולקולם הנאלם של יצורי-דומם. היצורים הנגלים לנו כאן הם אלה שיש לנו מגע יומיומי ואינטימי אתם והם נבחנים בראייה מוחשית, וגם אלה המתקיימים במחוזות הדמיון והם מתגלים לעינינו בממדים אחרים, מסתוריים, של קיום. אלה וגם אלה צומחים תמיד מן הממשי - אך הם נוגעים בתהומות הנפש וממריאים אל ספרות מיתיות. פרקים מתוך ספר היצורים, ההולך ונוצר לאורך השנים, נארגו בספריה הקודמים של רחל חלפי, אך רובם של שירי היצורים רואים כאן אור לראשונה. רחל חלפי מתבוננת ביצורים השונים, מקשיבה להם, מאפשרת להם לדבר מתוכה. תכופות הם אלה המחזירים את המבט אל הדוברת, אל האדם. חילופי העמדות ונקודות המבט יוצרים מקהלה רבת-קולות. את העולם הרוחש והעשיר הזה היא כותבת, לעתים בלשון ריאליסטית או כמו-מדעית, לעתים בתנועה של חלום, לעתים בדיווח צונן, לעתים בשיכרון שירי. אך תמיד בצירוף נדיר של הסתכלות מחודדת ושל השתתפות רגשית עמוקה. באמצעות הסינרגיה הזאת של המבט המפורט וכוח החדירה והאמפתיה של המשוררת, אנו מגלים את היופי, את ה״תכנון״ המבריק ואת ההומור הטמונים ביצורים השונים. אנחנו גם נחשפים לסבלם ולכאבם. אנו משתתפים בגורלם של גיבורי ספר היצורים, מנסים לחדור לסודם ולשוחח אתם, מתבוננים בהם אחוזי פליאה. כך אנו הופכים שותפים למסע המחיה ומאיר את היצורים בחמלה, באהבה, בלהט....

בספרה החדש, סין, חושפת רחל חלפי, ששירתה זיכתה אותה בפרס ביאליק, שכבת עומק נוספת ביצירתה רבת-הרבדים. העולם המתגלה כאן מקלף מעצמו ומן השפה קליפות ועוד קליפות. הצלילה פנימה נוגעת במעמקי ה'אני' – לעתים באירוניה עצמית ותמיד במבט נוכח ונוקב – עד לשיכבה החידתית של האין על ספריה הקודמים של רחל חלפי: ...רחל חלפי היא משוררת אמיצה ומקורית... היא טווה מסכת שאינה דומה לשום דבר אחר בשירה הישראלית... היא משוררת הנעלם והנאלם... דן מירון ... מדובר בתודעה רחבה מאוד, שה'אני' האוחז בה אינו 'זהות' מובדלת ומוגדרת היטב, אלא הוא נקודת משען ערטיאלית לדיבור, כנף-מבט מרחפת... חולשת ה'אני' הזה, גרומת לו להיסתר כמעט, הופכת בידיה של רחל חלפי למקור של עושר ושל עדינות מבט בלתי רגילים... אריאל הרשפלד מאיירת: מרים חלפי ...

לצד היותה משוררת מרכזית וייחודית בשירה העברית כותבת רחל חלפי פרוזה סיפורית מקורית ומרתקת. על יצירתה השירית היא זכתה בפרס ביאליק. כחול נגד עין הרע הוא ספר הפרוזה הראשון שלה, והוא כולל את כל סיפוריה עד כה. הפרוזה של רחל חלפי היא בעיקרה ניסיון מפעים של מאבק עקשני ומלא־תעוזה בפער שבין המציאות לבין עולמות עשירים של פנטזיה ושל הזיה. רחל חלפי משבשת בסיפוריה את קו הגבול בין שירה לסיפורת וכותבת פרוזה מופלאה של משוררת העוקבת בדייקנות אחר פיתוליו של עולם רגשי סבוך ומלא־הפתעות. תוך האזנה דרוכה לניואנסים דקים, היא מתחקה אחר אורחותיהם של בני אדם ויצורים אחרים — בין ירושלים, תל אביב, ניו יורק, בני ברק, וקליפורניה. לשון הסיפור שלה היא מעשה של הכלאה מעודנת בין לשון פיוטית לבין לשון דיבורית. ואכן, רחל חלפי, המעצבת בקפידה את לשון הדיבור של דמויותיה, הביאה לפרוזה כבר בשנות ה־60', עם פרסום סיפורי־הנעורים המוקדמים שלה — ממש כפי שהביאה אז לראשוני שיריה — גם את לשון־הדיבור והרחוב. בפרוזה שלה, כמו גם בשירתה, היא פורצת גדרות וז'אנרים. יותר מדמות אחת בספר מגדירה את הכתיבה הזאת כ"כתיבה רוקדת". בלשונה הייחודית, פורשׂת רחל חלפי את אמנות הסיפור שלה, כשהיא מגלה ומכסה על כאב קיומי עמוק שפורץ שוב ושוב אל פני השטח של הסיפור. הכאב הקיומי הזה ארוג בצמא גדול שיש בַּדמויות — להעמיק אל הגלוי ולהרגיש ולהבין את מה שמעבר לגלוי. הלשון הייחודית הזאת וכוח ההתבוננות הנדיר — מְחיים עולמות נסתרים, ויוצרים פרוזה סיפורית מקורית ורבת עוצמה. חנן חבר...

השׁוּלַיים שלי הַשּׁוּלַיִם רוֹחֲשִׁים לִי וְאֵין לִי מֻשָּׂג מַה נִּרְחָשׁ שָׁם בְּשׁוּלַי כָּרָגִיל, זֶהוּ שִׁיר בְּלִי מֻשָּׂג וּבְלִי נוֹשֵׂא וּבְלִי מֶרְכָּז וּבְלִי מִי מוּצָק אֶחָד אָז לְפָחוֹת שֶׁיִּהְיוּ הַשּׁוּלַיִם הָאֵלֶּה שֶׁיהִּ יְו אֲבָל אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לָשִׂים עֲלֵיהֶם אֶת הַיָּד וְגַם לֹא אֶת פַּרְפַּר הַמַּבָּט הַמְפַרְפֵּר כִּי אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד עַל נְקֻדָּה אַחַת וְהַשּׁוּלַיִם הַשּׁוּלַיִם לוֹחֲשִׁים לִי אֲבָל מִי יָכוֹל לִשְׁמֹעַ אוֹתָם אֲנִי לֹא, לְמָשָׁל רחל חלפי בוחנת עוד עוד את מה שבשולי התודעה - ומבעד לעיניה, תודעתה, קולה ושפתה הייחודיים, הוא הופך לנגד עינינו לליבם הפועם של הדברים....

רחל חלפי מָפנה הפעם, בחיפושיה התמידיים, אלומת־אור אל שִכבות־קיום ואזורים בלתי מוכרים.   קִרְקָס הוא ספירלה חיה ונושמת של יצורים, אנשים ודמויות הנחשפים בשרשרת מונולוגים דרמטיים כשהם שוברים לערב אחד את אילמוּתם התמידית. הם מִצטווים להביא את הסיפורים שמאחורי שתיקתם בלשון פשוטה ונדיבה.   וכך, נשים, גברים, חיות ויצורים אחרים נפתחים לנגד עינינו – האשה המנוּסרת, מאלֵף הפרעושים, הפִּיל, הנְמלה של הקרקס, פסיכולוג הקרקס, בַּלש הקרקס, האשה שבראש הפירמידה, הפרעוש, מאלף הפרעושים, מלאך הקרקס, הזוג על הטרַפֶּז, זבוב הקרקס, ועשרות האחרים. כּל אלה שוזרים את המונולוגים שלהם לדו־שיח, לעִתים לרב־שיח. והמקהלה הרב־קולית הזאת הופכת להתרחשות.   כבִמניפה ססגונית נפרשׂות הדמויות בפנינו, קורמות עור וגידים ונפש. ואִתן נחשפים סודות וחידות הקרקס השָּׁתוּק, הסמוי.   שירתה של רחל חלפי זיכתה אותה בפרס ביאליק, בפרס ברנר ובפרס דליה רביקוביץ לשירה....

זֶהוּ נִסָּיוֹן לְהָקִים חֶדֶר בְּתוֹךְ הַיָּם זֶהוּ נִסָּיוֹן לְרַבֵּעַ אֶת הַמַּעְגָּל לִבְרֹא סִפּוּר מִתּוֹךְ שְׁתִיקַת הַסֶּלַע זֶהוּ נִסָּיוֹן לִבְלֹעַ רוּחַ לְהִשְׁתַּגֵּעַ עַל מָה שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָיו זֶהוּ נִסָּיוֹן לִקְשֹׁר מַיִם לִכְלָל קֶשֶׁר קָבוּעַ זֶהוּ נִסָּיוֹן לִכְלֹא תֹּהוּ בְּתוֹךְ רִבּוּעַ זֶהוּ נִסָּיוֹן הֶגְיוֹנִי בְּהֶחְלֵט זֶהוּ נִסָּיוֹן מַעֲשִׂי הָיִיתִי אוֹמֶרֶת עִם סִכּוּיִים טוֹבִים...

מִתוך פַּרְפָּר הָפוּךְ   בְּתֹם הַהוּ־הָא   הַלְּכָאן   הַלְּשָׁם בְּתֹם הַדְּבֵקֻיּוֹת בְּמַטָּרוֹת זָזוֹת בְּתֹם מְחוֹלוֹת־הַתְּזָזִית   הַתְּזָזִית שֶׁאֵינָהּ זוֹחֶלֶת אֶל שׁוּם מָקוֹם בְּתֹם הַקְּרָבוֹת   הַחֲרָבוֹת   הַקְּרָבַיִם       הַתִּקְווֹת   הֶחֳרָבוֹת   הָעֲצוּבוֹת  אֲנַחְנוּ מֻתָּשִׁים עַד תֹּם יוֹשְׁבִים בַּבְּיַחַד   הַכֻּרְסָתִי לְרַפֵּא אֶת הַכֶּרֶס שֶׁנִּמְלְאָה עֶצֶב שֶׁל תֹּם יוֹם שׁוֹקְעִים   אַט   אַט   אֶל תּוֹךְ גֹּלֶם־ הַגּוּף   כְּפַרְפָּר הָפוּךְ     שירתה של רחל חלפי זיכתה אותה בפרס ביאליק, בפרס ברנר, ובפרס דליה רביקוביץ לשירה....

למעלה משלושה עשורים מלווה אותנו קולה השירי של רחל חלפי - קול ייחודי, נוגע לפעמים בקולות אחרים, אך נותר תמיד בלתי דומה, ניפלה. אולי משום כך קול זה קונה לעצמו את הקשב שהוא ראויי לו בהדרגה. לאט, אבל בהתמדה, גוברת נוכחותו בחלל האקוסטי הדחוס של השירה הישראלית. ייחודה של המשוררת מסתמן בשתי מגמות המכוונות שירתה מראשיתה. האחת היא מגמת התנגדות לשירה של "אימפוזיציה", הכופה על המציאות החמקמקת קבעונות של "מצב", "דמות", "משמעות", "פשר" - כל אותו "כובד ישבן הרצון" הממשמע ומעיק על קליטתה של אמת של "מאסות מגששות", של "דגיגי רגע" חופזים - נעלמים. המשוררת "חושבת במהירות החושך", לומדת את טבע המציאות ה"מסוכסכת" מעצמה,מגופה. היא זיקית משנה צבעיה;שולט בה "עקרון אי הוודאות". אמנם החקירה השירית שלה אינה מנסה בדרך כלל להרחיק חדור אל תוך מחוזות הלא - מודע, או להעמיד את המבע לרשותו של ה"סתם" הליבידיאני. בכך נבדלת שירת רחל חלפי בבירור מזו של יונה וולך, אשר יש המשווים אותה אליה. תחת זאת, חוקרת רחל חלפי ללא לאות את המודע ה"זניח", את המוחש הזורם - חומק מן התודעה בגין הסלקציה התרבותית השיגרתית שזו מקבלת על עצמה. היא מחפשת את "החיים בשולי החיים", את "האויר הכבד המחלחל באויר הצלול". החקירה נעשית הן באמצעות בחינה עצמית מדוקדקת (אשר לשמה הופכת המשוררת את עצמה למיכל שקוף, לאקוואריון, לצנצנת לבן ריקה, למבחנה) והן ע"י השתתפות פעילה בתהליך הזרימתי עצמו ("לעוץ מציאות,ללוש חושך,לחוש עצם, לפסל מים"). המגמה האחרת מתחייבת מקודמתה, והיא מגמת הפניית העורף לכליה הסיגנוניים המסורתיים של השירה;אלה שחושלו על סדן האמונה השפה השירית, שיש בכוחה לעוט על המשמעות המתחמקת, לצוד אותה ולהגישה לקורא. רחל חלפי נתונה בעניין זה במלחצי הפרדוקס: מחד גיסא, היא "הודפת" את המילים, מזלזלת בשפה, שהיא רואה בה מכשיר מגושם מאוד או אפילו מזבח שקר, אשר רק מרוב בהלה מאי - היציבות של היש אנו נאחזים בקרנותיו, ולשווא. המילים הן לכל המוטב "רהיטים גדולים כבדים", המונחים באי תואם על גבי "ניצוצות זריזים של זרמי המוח". מאידך גיסא, אין בידה, כמו בידי כל משורר, אלא מילים וצירופיהן. מתוך הפרדוקס מפתחת המשוררת פואטיקה מיוחדת של בריחה מן האמירה השירית "הכבדה" מודגשת, עמוסת המשמעות, של סיכול האמירה הזאת והמרתה באמירה שירית "רופפת" במכוון, טנטאטיבית, בלתי מגומרת וחסרת ליטוש. רחל חלפי משתמשת בלשון השירית המטאפורית (בעיקר בסינסתזות, כגון: "לנרקיסים הצהובים יש ריח ארוך/סוחב עצמו בחלל כשובל של זיכרון לבן"), אבל היא גם חותרת תחתיה באמצעות לשון דיבור, בחזרות המדגישות דווקא את החלק הבלתי תבוניי והבלתי "מעניין" שבאמירה, בלשון ילדים (ראה השיר "צ'ילבה") ואפילו באיגיון (נונסנס); או שהיא פונה לעבר הלשון של המדעים המדוייקים, בייחוד זה של הפיסיקה, או ללשון הדיון המופשט היובשני.בששת קובצי שיריה עד כה, טוותה רחל חלפי מסכת שאינה דומה לשום דבר אחר בשירה הישראלית. מותר לקוות שהופעת שיריה המכונסים בקובץ חדש ומקיף, תגלה לקוראי שירה רבים משוררת אמיצה ועקיבה, היכולה להוליך אותם למקומות שבהם עדיין לא היו; ללמדם "להחזיק ברשת את המים"....

וּמֵאֲחוֹרַי וּמִתַּחְתַּי וּמִסְּבִיבַי מֶרְחַקָּיו שֶׁל יָם לֹא נוֹדָע שֶׁכָּל מִלָּה טוֹבַעַת בּו לעִתים, "מֶרְחַקָּיו שֶׁל יָם לֹא נוֹדָע שֶׁכָּל מִלָּה טוֹבַעַת בּוֹ". לעִתים, "נהר שאי אפשר לרדת אליו אפילו פעם אחת". לעִתים, מִשְׁבָּרִים של אוקיינוס. ותמיד, "היָם הפנימי" – זה המתגלה לנו כבר בספרה הראשון וממשיך לגלות את מעמקיו. בתרשימי זרימה, ספרה החדש, משתפת אותנו רחל חלפי בַּזרימות ההדדיות בין עולמות, בין פְּנים לְחוץ, בין שכבות הקיום השונות. בין פרקיו של ספר זה נמצא את בְּקָזִינוֹ החיים, משולש מסוכסך, על לוע הר־געש, מוזגת את הלַּבָּה, מכשפות. את הזרמים, את התנועה בין שִׁכבות ה"גיאולוגיה של הנפש", את "הזרמים הפנימיים", את הגלים והאדוות – רושמת רחל חלפי על שְׁלל פניהם וּמחַיּה בפנינו את כוחם ואת תנועתם הבלתי פוסקת. גם כְּשזו מוצאת לה פורקן-לרגע בבועה אחת מתפקעת. כמו זו, למשל: הִתְחַתַּנְתִּי עִם זְבוּב. אֲבָל הוּא עָף מִתַּחַת לַחֻפָּה. תְּזָזִיתִי שֶׁזּוֹ זְוָעָה. לֹא מַפְסִיק לָזוּז לֹא מַפְסִיק לְזַמְזֵם עַצְבָּנִי. מְשַׁנֶּה כִּוּוּן אִי אֶפְשָׁר לִתְפֹּס אוֹתוֹ. הוּא תָּמִיד יַעְדִּיף עָלַי זֶבֶל. ...

פַּעַם הָיִינוּ פַּנְגֵיאָה אַחַת וִיחִידָה יַבֶּשֶׁת אַחַת גְּדוֹלָה עַל פְּנֵי הַכַּדּוּר אַחַר כָּךְ הֵחֵלּוּהָרְעָדִים אַחַר כָּךְ תְּזוּזוֹת הַלּוּחוֹת הַטֶּקְטוֹנִיִּים שֶׁלָּנוּ הִגַּרְנוּ הֲגִירָה אֲנָכִית   לְמַטָּה   עָמֹקמִתְחַבְּאִים מִתַּחַת לְכָל זֶהשׁוֹכְבִים  מְקֻפָּלִים כְּעֻבָּרִיםנִרְעָדִים מִפַּחַד הַלַּבָּה הָרוֹתַחַת וּמִתַּחַת לְכָל זֶה –הַלֶּהָבוֹת אַחַר כָּךְ הַקְּרִיעָהקְרִיעַת הָאֲדָמָה בְּקוֹל רַעַםקְרִיעַת הַבָּשָׂר אַחַר כָּךְנְדִידַת הַיַּבָּשׁוֹת...